בפעמים בהן אני מתעוררת משנתי, לקראת השעה 12 בלילה, כשחוזר על עצמו הריטואל הקבוע בו האנשים עם הסרבלים מרוקנים את פחי הזבל לתוך משאית שעושה המון רעש – יש לי מחשבות אובדניות.

כמו אתמול, לדוגמא, כשמפולות הזבל התרסקו ברעש אדיר לתוך המשאית, בליווי צעקות של אחד העובדים – סע, סע, יש'ך עוד אחי! וכל מה שחשבתי עליו היה – כמה לא שפוי צריך להיות אדם בכדי לשמוע את זה כל לילה ועוד מבחירה חופשית?

ואז, כעבור כמה שעות, אני מאוד גאה בכל האנשים שקמים לעבודה בשש לפנות בוקר ונוסעים באוטובוסים. כל כך גאה, שכמעט סולחת על הרעש שמעיר אותי שעתיים וחצי לפני הזמן, כמעט.

זה כמעט מתבקש לסלוח, כי אחרי הכל, יש לי חדר שינה עם מרפסת ולקום כל כך מוקדם – זו הזדמנות נפלאה לשבת עם כוס קפה באוויר הצח, לשמוע ציפורים מצייצות ולראות את השמש מטפסת במעלה היום. תמיד חשבתי שאוויר זה דבר שקוף ובלתי נראה, עד שעברתי לגור באבן גבירול. האוויר שם צהוב והצהוב היום צהוב מאוד. כמו בכל יום.

אומרים שיש תל אביב אחרת

ולפעמים יוצא לי לטייל בה, אלא שעל אף אחת מהמרפסות שם אין שלט שכתוב בו "להשכרה". אבל, זה לא מונע ממני, מעת לעת, להשתהות בסמטאות השקטות של העיר הזו ולהביט למעלה אל האושר הנכסף של מי שיכול לשתול פרחים באדניות על המרפסת.

כנערה, תמיד ידעתי שביום שאעזוב את הבית, אגור בדירת שותפים ענקית ומאגניבה, עם 5 שותפים מאגניבים, בעיר ללא הפסקה – תל אביב. כמו הרבה מהגרים, גיליתי ששותפה אחת זה מספיק ודירה ענקית עולה הרבה יותר מדירה קטנה שלא שופצה מזמן. אבל היה בעיר הזו קסם, היה לה קצב וחיים משלה - שמאוד נוח להיבלע בהם.

מאז החלפתי כמה דירות ואפשר לומר שיצא לי לחיות כמעט בכל חלקיה של העיר הזו (טוב, חוץ מ – ג' והתקווה). אני ותל אביב, זה כמו מערכת יחסים זוגית, לא מוצלחת במיוחד, שההצדקה היחידה לקיומה היא עצם קיומה. יום אחד גילינו שהקסם הולך ופג כשכל הדברים שכישפו אותנו הופכים למובנים מאליהם ומה שנשאר בנינו, זה בעיקר חברות טובה, שותפות, הרגלים וזיכרונות.

זו זוגיות נוחה, הכל במרחק הליכה, העיר הזו ממלאת את הזמן שלי עד אפס מקום לשעמום, הכל נגיש 24 שעות ביממה וזה כמו ים גדול (או ביוב אם תרצו), שהכל מתנקז לתוכו ואפשר למצוא פה אנשים מכל הסוגים, הצורות והגוונים. כך לפחות עד שהם נבלעים בסטריאוטיפים התל-אביביים. יש בה תזזיתיות, קצב, תנועה ורוב הזמן ברור לי שחיים בלי רעש של משאיות יגרמו לי לצאת מדעתי. רוב הזמן, לא כשאני מתעוררת משינה.