כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    התלמיד עם הלפיד

    א ח ר י

    0

    זמן הבשר/ סיפור

    38 תגובות   יום שלישי, 1/7/08, 21:38


    המקרה אשר יתואר כאן אירע לפני שנים רבות מאוד. בזיכרוני הרחוק סערת רגשות אחת שאין נוספת כמותה. מין סיפור שכבר נספג בהרבה ממחטות ובהרבה כריות. אפילו היום, ארבעים שנים אחרי, הזיכרון הזה גורם לי לאבד לרגע את קולי.

     הייתי אז ילד בבית ספר יסודי ובביתנו, כמו תמיד, גדל כלב. אולם לא בכלב הזה הסיפור.

     באחד הימים, בדרך לבית הספר, התאהבתי בכלב בודד. כלב משוטט. בו הסיפור. אהבתי זו למדה אותי פרק ראשון בכלבנות אמיתית. פרק שאותו אזכור לעד. 

     באמת, ניסיתי להתעלם מהכלב שהתקרב אלי. כחוש, צלעותיו גלויות לעיני כל, מבטו מושפל, מראהו מעורר רחמים. כבר יום קודם הבחנתי בו משוטט סביב בית הספר והתחמקתי ממבטו. ראשו הזכיר לי מטאטא אך מתוכו הבריקו זוג עיניים, שחורות, נוצצות... לא יכולתי להוסיף לשקר. ברעמתו היה נעוץ פרח, כאילו לכבוד היכרותנו.

    אבא תמיד היה אומר שאין מקום לעוד כלבים בביתנו, "אל תסתבך" הזהירני, אולם ביום ההוא, הסתבכתי. לא הצלחתי להוסיף ולהביט בשמיים. חילצתי את הפרח מרעמתו, חציתי את הכריך שהיה לי בתיק והצעתי לו חלק. הכריך נעלם כולו כאילו היה פרור קטן.

    משהו, ככל הנראה, קרה שם כיוון שבסוף יום הלימודים צעדנו יחדיו, הכלב ואני, בדרך הביתה.

     כבר בדלת הכניסה, כצפוי, התעוררו בעיות. "בשום אופן לא עוד כלב" קראו כולם במקהלה-  אבא, אימא ואחיותיי, אליהם הצטרף ללא שום נקיפות מצפון כלבנו המשפחתי.

     לא נותרה לנו ברירה. הסתובבנו לאחור, אני והכלב החדש, ויצאנו לטייל ביער.

     "טימי" קראתי לו. (בני דורי עשויים להיזכר ב"טימותי", הכלב של ג'ורג'ינה- החמישייה- אניד בלייטון). "ראש מטאטא" היה כינויו רק כשהיינו לבדנו. 

     טימי מעולם לא נכלל   במשפחתנו אולם עובדה זו לא העיבה על יחסינו ולא הפריעה לנו לאהוב זה את זה אהבה עצומה. הממלכה שלנו הייתה מתחת לבית. אני זוכר עצמי, השכם בבוקר, נוטל שמיכה ויוצא לישון עמו בהיחבא במבצרנו. בדמיוני ראיתי אותנו נלחמים באויבים, עוקבים אחר מרגלים, תופסים פושעים. אני וטימי נגד ההורים, אני וטימי נגד המורים, אני וטימי מצילים את העולם. שעות רבצנו שם חבוקים זה בזרועות זה, הוזים וחולמים.

     כך עבר קיץ שלם. מאומה לא הכין אותי לאכזבת חיי. אפילו לא רמז.

     היה זה יום חג. הכול קרה מיד בתום ארוחת הצהריים. שאריות כמו אלה שאספתי לטימי מהארוחה ההיא לא אספתי לו מעולם. נתחי הבשר אשר הציצו מהשקית הבטיחו סעודה כבירה. ידעתי שעבורו זו ארוחה מיוחדת. כשהשקית בשתי ידי רצתי החוצה לחפש אותו.

    התרגשתי כאילו ארוחתי היא.

    טימי, מיד כשהבחין בי התרגש אף הוא, זירז אותי, קיפץ סביבי וניתר לגבהים עד שיחד הגענו אל מתחת לבית. מיד כשרוקנתי את תוכן השקית לצלחתו, הסתער הכלב והחל זולל את הבשר.

     עמדתי קרוב, רגלי נגעה בצלחתו. התבוננתי בו והייתי מאושר. קולות ריסוק הבשר נעמו לי. כה אהבתיו, פצפוצי העצמות דמו באוזני לפעמונים. הערצתיו על כוח שיניו. כה חזק היה...

     בדיוק אז עלתה מחשבה בראשי. בתמימותי, נראתה לי מלאכתו ללא ידיים מלאכה קשה. בקשתי לעזור לו בפרוק הבשר. להאכילו מידי, לפנקו בכל לבי. שיהיה פנוי אך להנאה ולא יעמול קשה. ואז, שם, מתחת לבית, הושטתי יד לעברו...

     הכול קרה מהר מאוד. לא הספקתי למצמץ. לפתע, כאב חד פילח את כף ידי. כאילו פטיש הכה בי. איי...

     הבטתי  ביד ולתדהמתי, שני חורים גדולים ומכוערים הופיעו בה. דם החל זולג, מכתים את נעליי, את מכנסיי.

     דם??

     "טימי נשך אותי" הבליחה בי הבנה. נ ש ך   א ו ת י !

     הסתכלתי ביד מקרוב. על פי מראה ידי שוכנעתי שאצבעותיי עומדות ליפול. ידי מתפרקת!

     "זה חלום" הרגעתי את עצמי. "לא יתכן. זה לא באמת, עוד רגע ואתעורר".

     הבטתי בו. חיפשתי את עיניו. הוא רכן מעל צלחתו, פזל לעברי, עסק בגריסת בשר. ניסיתי למצוא בו חרטה, סליחה. סימן כלשהו לאהבה. הרי זה אני.  אני וטימי.

     הכלב נהם. קולותיו התגלגלו כרעמים מתחת לבית. רשע הופיע בעיניו, לא היה לי ספק. מעולם לא ראיתיו כך. אהובי הפך פתאום למפלצת!

     כה זר וכה מוזר.

     עצמתי עיני בכל כוחי ואז, פתחתי אותן.

     הייתה זו מציאות. כאב אדיר הלם בי. הגל העצום כמעט והפילני מרגלי. בשום אופן לא הבנתי מדוע כלבי האהוב בוגד בי. נושך אותי. למה הוא מסתכל עלי ככה? אולי הוא אוכל אותי... 

     נעלב, מוכה, כאוב, מושפל, מבוהל  ומפוחד. ערבוביה סחררה אותי.

    רצתי הביתה לאמי, התייצבתי מולה, ידי הפצועה מאחורי גבי, ידי האחרת אוחזת בה שלא תתפרק. שתקתי. כל כך התביישתי... לא מצאתי מילה להגיד. לבסוף, מלמלתי משהו ולאט לאט, חור אחרי חור, הראיתי את ידי לאימא.

    אמי נחרדה. פציעתי נראתה מוזרה ולא מוכרת. כה חמורה הייתה עד שנדמה היה שניתן להבחין באיברי הפנימיים דרכה. אימא אחזה ראשה בבהלה והחווירה. היא תמכה בי ואני תמכתי בה. אני זוכר כיצד לא אמרה דבר ורק הרגיעה והבטיחה שידי לא תתפרק, עת חבשה אותי בתחבושת גדולה.

    כאשר יצאתי החוצה, טימי כבר גמר לאכול. לפתע שוב היה זה כלבי האהוב- "ראש מטאטא". הראיתי לו את ידי החבושה והוא לא התרשם. ליקק אותי כהרגלו, רץ אל מתחת לבית, השתרע על השמיכה, התגלגל והזמין אותי לרבוץ לצדו.

    דקה שלמה הבטתי בכלבי האהוב, חשתי כאילו בלעתי זה עתה אבן גדולה. התנשמתי בכבדות, רגליי רעדו כאילו היו עשויות נייר. לבסוף, בצעדים כושלים ברחתי הביתה, הסתגרתי בחדרי ולא הסכמתי לדבר עם איש. לא עם אימא, לא עם אבא ולא עם חברים. קברתי ראשי תחת הכרית ולא עניתי לאף אחד. גם מאוחר יותר, בקופת החולים ואפילו כשבא רופא, התבונן בחורים מקרוב, התכופף ונעץ מבט ישר לתוך עיני, לא הסכמתי לומר דבר. שתקתי וזהו.

    למחרת, לאחר יומיים בהם לא דיברתי עם איש, הייתה לי שיחה עם אבא. שיחה קצרה אשר הדהדה באוזני שנים רבות לאחר מכן. עת החליף לי תחבושות הוא פנה אלי ולפתע אמר: "לעולם אל תשלח ידיים לכלב אוכל".  

    "למה?" בקשתי לדעת.

    "כי הוא חושב שאתה מבקש לקחת את מזונו", הייתה התשובה שקבלתי.

    אני? לוקח לטימי?? הייתי על סף התמוטטות.

    חשתי כהר געש. גרוני איים להתפוצץ. האבן אשר בתוך בטני הפכה לסלע ענק. הרומן שלי ושל טימי ריצד כסרט מול עיני. היכרותנו בבית הספר, "ראש מטאטא" שכמותו, הכריך שנתתי לו, החלומות, המחבואים, הריצה ביער, ולבסוף, שקית הבשר...

    אבא הפך מטושטש והחל נעלם מאחורי דמעות. "רציתי לעזור" בשארית כוחותיי לחשתי ואז... התמוטטתי. לעיני אבי פרצתי בבכי חסר מעצורים. בכיתי ובכיתי עד הבוקר למחרת. 

    בסופו של עניין, הועבר טימי לשרת במשטרה. שני שוטרים הופיעו, העניקו לי מגן הוקרה, אחד מהם חשף צלקת קשה ברגלו ובאחוות גברים טפח על כתפי. בסיום הטקס העמיסו את חברי הטוב, את שותפי לכל הסודות והחלומות, על רכב גדול ונעלמו במעלה הרחוב.

    תמונת פרצופו המזוקן מתבונן בי מחלון הרכב, כאילו שואל, לא תסור מעיני לעד.

    שנים רבות אחר כך, מאוחר מאוד בלילות, תחת השמיכה במיטתי, כשמצחי קבור בין ברכיי, זה היה הזמן שלי ושל טימי. הזמן הפרטי שלנו. זמן הדמעות. 

    כך נותרתי בלי כלב אך עם מגן יפה ושני חורים בכף ידי. האמת, נותרתי גם עם זיכרון בטעם בלתי אפשרי, כמו סלט דובדבנים ומסמרים. וגם... טיפ טיפה של ידע.

    "אל תשלח ידיים לכלב אוכל" אמר לי אבא, "הוא חושב שאתה מבקש לקחת את מזונו". הכריז והשאיר אותי מתחבט במחשבות.

    הייתכן שטימי חשב שבקשתי לקחת את מזונו? ואם כן, מה פתאום לנשוך? למה כל כך חזק? כיצד בכלל ניתן לקבוע כלל כזה? החברות, הנאמנות, האהבה, האומנם, מאומה אינו מובא בחשבון?

    שנים רבות חלפו כבר. על אף השנים ואולי בגללן, אירוע זה טבוע בזיכרוני טוב בהרבה מאשר הוא טבוע בכף ידי.

    על השאלה "למה" אני משיב היום בקצרה: כי הוא כלב.

     

                                                                        *

    "אם מצאת כלב גווע ברעב והצלת אותו, הוא לא ינשוך אותך. זה הבדל העקרוני בין הכלב לאדם". מארק טווין.   1835 - 1910. 

    מארק טווין הבין את נפש האדם לעומקה, אולם בכל האמור בכלבים, אין המדובר במומחה  גדול. רק הכריז את שקהלו ביקש ממנו להכריז, החניף לו וקנה את לבו, אולם בהבל פיו זרע בלבול לדורות. ספק בכלל אם מצא פעם כלב והצילו. כבר כשהייתי בן תשע וחצי היה חשוד בעיני. טימי הרי, היה מאלצו לאכול את כובעו.

    העולם מלא בבני אדם שאומרים לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים לשמוע. כך היום וכך גם לפני הרבה שנים.

    לסיכום נושא זה, נתקן את טווין: כלב הוא כלב. עבורו, זמן הבשר אינו זמן לאהבה.

    כאשר כלב אוכל ובפרט כשהוא אוכל בשר, שמור מרחק. סבלנותו אינה מובנת מאליה. אין משמעות לכך שאתה עצמך מגיש את המזון. כשבשר בין רגליו, גם כלב רגיל עלול לדמות עצמו בג'ונגל. כך או כך, תנועת ידיים סביבו אינה תורמת לו שלווה בעיתוי זה.

    אינך פטור מחובת הזהירות גם כשהכלב הוא כלבך, וגם אם בעבר מצאת והצלת אותו.    

    דרג את התוכן:

      תגובות (38)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      החתולה שלי נושכת אותי 18 שנים...
        7/10/13 09:46:

      מציאות נושכת.

      מקסים!

        2/6/13 07:01:

      כלב הוא כלב. נקודה.

      אינני אוהבת  ש"אוהבי" הכלבים ובע"ח בכלל מאנישים אותם.

       

        7/10/12 06:14:

      נהניתי מאד לקרוא. חתיכת טראומה...

        23/9/11 13:41:

      תודה מזל ותודה מורן. קשה לי להגיד מה עיצב אותי. ניתן לומר שהאירוע עיצב במידה מסוימת את יד ימין.

        22/9/11 15:07:
      אני אוהבת את הסיפורים שלך , יש בהם הרבה חוכמה . אתה עושה משהוא עם הכתיבה שלך?
        27/5/11 19:09:

      יו אלי,

      תודה. אחלה סיפור. פשוט כנה ואמיתי, האמנם האירוע ההוא עיצב את מי שאתה היום?

      ככה זו תשובה. בוס לתת ביס ביד של אלי?

      נו טוב אז לא, יש איזה חתלתול לנשוך

      לשון בחוץ

        27/8/10 04:51:

      שמע אלי. אבקשך לא להתעולל בגוויתו חסרת הישע של אליל נעורינו סמויאל קלמנס. גם לו תרומה לציונות. תכף אשסה בך פודל נשכני להבהיר הסתיגותי!

        28/6/10 00:18:

      נהניתי מהסיפור, שגם הפך להיות סיפור לפני השינה... (ובאמת יש לו אלמנטים של סיפור-לפני-השינה, לא? הילד, הקשר אל חיית המחמד שלו, השיא המרגש והמשל שמתאים לכל גיל...). ואני מסכימה, כשאנשים אומרים על הכלבים שלהם "הוא לעולם לא ינשך" הם לא הוגנים כלפי הכלב. זהו טבעו, ואלה המנגנונים שלו.

      לילה טוב!

        8/6/10 00:19:

      אני משוכנע שלרעב אין שום השפעה על ארוע כזה. זהו רפלקס פראי החבוי בכלב, זה הבשר והתרגשות הכלב ותנועת יד מגרה שעלולה לגרום להתפרצות פתאומית מאוד.
        7/6/10 16:41:


      זה לא באמת בגלל שהוא כלב!

      זה יותר בגלל הרעב!!!.

      יש ספורים ותיעודים מסמרי שיער על "רעב" (גם של אנשים),

      שהוא אחת התחושות הקשות ביותר.

      "צלם אדם" "תרבות" אצילות נפש וכדומה....

      יכולות להתאפשר אך, ורק על בטן מלאה.

      שלא נדע מצרות.

        18/3/10 15:52:

      שנים רבות אחר כך, מאוחר מאוד בלילות, תחת השמיכה במיטתי,

      כשמצחי קבור בין ברכיי, זה היה הזמן שלי ושל טימי. הזמן הפרטי שלנו. זמן הדמעות. 

       

      ריגשת... כל כך מוכר

      התחושה שהם חברנו הטובים ביותר

      מביאה אותנו גם להאניש אותם ולהפגע מהם..

      כל כך בייתנו אותם שלעיתים נשכח מליבנו

      שמקורם - מהזאבים..

      כל חיה היא קודם כל מה שהיא

      ולא מה שהפכנו אותה עם השנים..

      ועדיין - הם חברנו הטובים ביותר ((:

        18/3/10 15:40:


      נכון. מזכיר לי מקרה דומה שקרה לי בילדות. כמה עצוב, מפתיע ומאכזב לגלות את זה על בשרך, תרתי משמע.

      האמת היא שהכלב שלי לא עושה את הדברים האלה אבל איתו זה סיפור אחר לגמרי, עברנו כל כך הרבה ביחד. אולי זה נשמע מופרך אבל זו האמת.

        17/3/10 13:57:

      צטט: מיציקפיצי 2010-03-17 07:49:58


      אבל הפוך על הפוך יש לי כלבה קטנה

      שאוכלת רק מהיד. יש לה אוכל בצלחת-לא נוגעת

      מהיד-אוכלת.

       

      ההרגל לאכול מהיד הוא ממכר. כלב שאוכל שוב ושוב מהיד מתמכר (במידה מסוימת). זה לא אומר שהרפלקס שלו לקנאה למזון הוא אפס.

      רוצה לבדוק אם קיים רפלקס? תני לכלב עצם ריחנית, כזו שלא ניתן לבלוע אותה מיד, ואז, בעת שהוא עסוק בכרסום, הושיטי את ידך לעבר העצם והתקרבי אליה באיטיות רבה.


      התקרבות היד היא גירוי כלבי. התבונני בפניה ותוכלי להבחין אם היא מתגרה לנשיכה.
        17/3/10 07:49:


      אבל הפוך על הפוך יש לי כלבה קטנה

      שאוכלת רק מהיד. יש לה אוכל בצלחת-לא נוגעת

      מהיד-אוכלת.

        13/3/10 10:28:

      סיפור עצוב

      אכן,כלב הוא חבר נאמן

      עד שבמדובר באוכל שלו.

      גם לי יש כלב.

      היו לי שניים

      פעם שניהם רבו

      כשהפרדתי ביניהם

      חטפתי ביס הגון ברגל.

      חלפו כבר שנתיים,

      אך החותמת נמצאת עדיין.

      כלב אחד מסרתי מחוסר ברירה

      מתגעגעת אך יודעת שטוב לו

      בביתו החדש.

       

        12/3/10 19:49:

      ולראיה...זה מה שעשה אותך למאלף מן השורה...הכי טוב שיש...:)
        1/3/10 22:53:

       

       

       

      כמגדלת רוטויילרים, עברתי חויות לא פחות מחרידות, אבל אף פעם לא על גופי.

       

      הרגת אותי עם הסיפור הזה.

        17/2/10 11:37:

      שוב כוכבים שלי נשלחים אליך ********** (10 במספר), לצערך שיעור מעולה לחיים קיבלת :-)

       

      גם לי היה כלב מדהים שבגלל חוסר התחשבות של אחרים נאלצתי למסור אותו למשטרה וגם אני קיבלתי עליו תעודת נאמנות וצלאש :-)

        16/2/10 09:43:


      טימי - עשה אותך - היום !!

      הנשיכה הזו והאהבה - העניקו לך תובנות שלמגדלים אחרים לוקח לייף טיים - אם בכלל - להבין,

      כלב צריך אהבה, לא האנשה,

      אהבתי לקרא, נקרע לי הלב, ותודה ששלחת ת'לינק.

      *

        25/8/09 17:21:


      אלי תמיד ידעת לבוא לידי ביטוי בצורה בלתי רגילה ,אבל הפעם התעלת על עצמך ..

       

      הסיפור על טימי מאוד מרגש ועצוב.

       כיום עם כל הידע שלך אתה יודע שזה למעשה מעין  ריפלקס הגנה

      על האוכל יצר ההישרדות...באותו רגע טימי התרכז באוכל ולא במי שנתן לו ...גם אני קיבלתי ביס מדיפסי שניסיתי בזמן שהיא

      אוכלת עוף להוסיף לה עוף ....ברור שנעלבתי וכעסתי והיא אפילו לא הבינה למה.

       

      מעניין מה עלה בגורלו ?   ......

       

      חבל שזה הסתיים כה עצוב ....

       

       

       

       

        25/8/09 13:43:


      * באהבה.

      אלונה

        25/8/09 10:44:

       

      אלי, ממש כאילו סיפרת על אחי הקטן.

      היה אוסף כלבים, נוגע, ננשך, נושך, מלטף, מלוטף ... בדיוק כמוך.

       

      אתה כותב משובח. קראתי בנשימה אחת

        19/8/08 07:33:


      פעם ראשונה שאני קוראת משהו שכתבת,

      ונדהמתי,

      גם מהסיפור וגם מהיכולת שלך לכתוב בצורה כל כך מעניינת ומותחת.

       

      באמת היה מרגש ועצוב ביחד.

       

      המסקנה היא מסקנה נכונה מאוד.

        13/8/08 09:37:

      סיפור מרגש

      אהבתי

        5/7/08 19:37:
      אז חזרתי שוב ,והפעם עם *
        5/7/08 12:41:

      סיפור מרגש מנקודת מבט של ילד

      אך אין ספק שהקשרות הזאת לטימי גרם לך

      להכיר ולחקור את התנהלות עולמם של כלבים ,לא פגם האירוע

      באהבתך ורגישותך אלא התווספו  הכבוד וידע לאהבתך,

       

      פרט שלא ידעתי עליו, שאסור להושיט יד לצלחתו של כלב שאוכל.

      אז הנה חסכת  לי  שני חורים ויד מדממת לבאות.

      אגב   כששני ילדיי  היו קטנים,היה ביתנו  בית תנחומים לחיות נטושות

      כלבים,חתולים הגענו עד לאיגואנה שביתי הפתיעה  להביא בחופשת הקיץ

      שהכפילה גודלה  מן  הסתם כמעט לתנין זוחל בתןך הבית,

       

      הולכת להנות עוד מכתיבתך בפוסטים אחרים

      אין לי כוכבים להעניק לך כרגע ,השיטה המוזרה הזו ,

      תודה באמת שריגשת חיוך

        2/7/08 22:34:

      ואני לא מבין מדוע לשלוח יד לצלחתו של אדם, לא כל שכן לשל כלב.

      אחרי הכול, כלב המשפחה (בתרגום חופשי) הוא בן דודו המנומס של הזאב.

        2/7/08 20:53:


      הזכרת לי את הבן שלי.

      ביקרנו אצל אחותי, הוא שיחק עם הכלב שלה,

      כלב מאוד ידידותי בין רגע הפך לחיית טרף.

      כשרצינו ללכת קראתי לילדים, הבן שלי קם במהירות לבוא אליי

      ואז הכלב הרגיש מאויים ונגס בילד, תלש לו אוזן

      נסענו מיד לבית החולים כשהאוזן תלוייה על פיסת עור קטנה

      הילד עבר ניתוח, למזלנו היתה שם רופאה מדהימה

      היא הצליחה לחבר את האוזן למקומה וכמעט אין זכר לצלקת.

       

      אני גם מגדלת כלבים,

      אבל עם אוכל לא מתעסקים איתם.

       

      *

        2/7/08 20:52:

      צטט: ד'ר מיהו 2008-07-02 20:49:09


      לו תחושת דומיננטיות הייתה מקורותיו של רפלקס "הקנאה לבשר", יתכן והיה טעם בהפגנות כוח אולם מקורו של הרפלקס לא משם.

      מקורה של התנהגות זו הוא במעמקים. לדרוש מכלב להתנהג יפה זה כמו לדרוש ממנו לא למצמץ כשאנו מוחאים כפיים קרוב לעיניו. הוא אינו מסוגל להימנע...

      על מנהיגות ועל דומיננטיות כדאי לנו, כבני אדם, לחשוב דווקא כשאנו עסוקים במזוננו שלנו.

       

       

        2/7/08 20:43:

      סיפור מרגש.
        2/7/08 18:11:

      אלימות אינה פיתרון.
      הדרך היחידה שעולה בדעתי כדי להרגיע במעט את הרפלקס וכדי להרדימו, אף שאיני מוצא הכרח לעשות זאת, היא לקרוא לכלב בשמו, למשוך אותו מהבשר עם חבל שבו נקשר קודם לכן, ואז... לשלןף מהכיס משהו טעים הרבה יותר. כך עשרות פעמים.

      כמו בכל למידה גם כאן, העניין הוא מדרגות קושי בדרך אל המטרה.

      בהדרגה איטית ניתן  להגיע אל תוך צלחתו.

      ככל שהוא יציב פחות, כך נדרש יותר זמן.

        2/7/08 17:32:

      צטט: ifat_perlman 2008-07-02 08:46:18


      שאלה לגבי ההנחיות של אביך:

      האם כאשר כלב אוכל, אין להתקרב אליו? ומה לגבי העובדה שאנו, כבעלי הכלב, אמורים להיות האלפא שבחבורה?

      האין בטבע המצב הוא שקודם המנהיג אוכל ואח"כ השאר?

      האם אנחנו, כמנהיגים, לא אמורים להיות בעלי היכולת לקחת לכלב את האוכל?

       

      שאלה במקומה.

      כאשר האמור בכלבי בית, אין קשר מובהק בין קבלת מרותו של המנהיג לבין ההתנהגות בנוכחות בשר.

      לדעתי, אנו עדים לקונפליקט פנימי הקיים במידה זו או אחרת בכל כלב.

      ישנם כלבים רבים מאוד אשר רפלקס "הקנאות לבשר" גובר בהם, לעיתים על כללי "הנימוס" הכלביים.

       התגברות הרפלקס ה"קנאות לבשר" מתרחשת דווקא בכלבים שנפשם לוקה ביציבותה. די באי יציבות מינימלית, כזו שלא ניתן לדעת עליה בשום מצב אחר, כדי שהפראי ולא שייך... יתפרץ. 

       

       

       

       

       

        2/7/08 09:32:


      לא תאמין, קרה לי מקרה דומה בגיל 13 .

       יש לי צלקת ביד עד היום. 

       אולי בגלל זה מעדיפה חתולים.

      חתול לא יעשה זאת. אבל אוהבת מאד גם כלבים.

       כוכב לספור וכתיבה מאלפים

       שלך שרי

        2/7/08 08:46:


      שאלה לגבי ההנחיות של אביך:

      האם כאשר כלב אוכל, אין להתקרב אליו? ומה לגבי העובדה שאנו, כבעלי הכלב, אמורים להיות האלפא שבחבורה?

      האין בטבע המצב הוא שקודם המנהיג אוכל ואח"כ השאר?

      האם אנחנו, כמנהיגים, לא אמורים להיות בעלי היכולת לקחת לכלב את האוכל?

        2/7/08 08:40:


      מדהים. על הבוקר אני כבר מזילה דמעה....אוף איתך....איזה סיפור.

      מכירה את הילדים שאוספים כל חיה עזובה לביתם (אני הייתי אחת מהם). גם אני לא אחת ספגתי אכזבות. כי גם אני נהגתי לעשות "האנשה". בתור ילדים, אנחנו רוצים ומקווים שבע"ח יהיה חבר שלנו (עוד יותר אם אנחנו ילדים בלי הרבה חברים). בתור חבר, אנו מקווים היחס אותו נקבל מבעל החיים יהיה באותה מטבע שאנחנו נותנים לו.

      אנחנו לא חושבים לרגע שהוא עדיין יצור חי, בע"ח, כלב/חתול/צב/ארנב/ציפור/יונה.....

        1/7/08 22:55:

      מקרה מצער ונוגע ללב.

       

      כתיבתך נהדרת.   התרשמתי עמוקות מן הדרך

       

      בה תארת את התהוות הקשר,  כפי שראית אותו, 

       

      בינך לבין טימי, עד לפרידתכם הכואבת.

       

      בילדותי, גם אותי נשך כלב.  הוא היה שייך לשכנה ממול.

       

      שום נתח בשר לא הפריד ביננו   ואני,  שלחתי יד,

       

      רק רציתי ללטף  ...

       

      עברתי לחתולים ..  :)

      פרופיל

      ד'ר מיהו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      סיפורים אחרונים