כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    פרפרי היצירה

    44 תגובות   יום שישי , 8/6/07, 17:41

     יצירה שבוקעת מתוכנו היא בריאה של עולם שלא היה שם רגע קודם לכן והיא מפחידה ומרגשת כאחד.

    על הפיכת הפחד להתרגשות, זיהוי המכשולים שבדרך והזנת המוזה היצירתית כתהליך קבוע ויומיומי. 

       

     

    בשבוע שעבר ישבתי מול קבוצה, שהחלה באותו יום תהליך של סדנה לפיתוח וביטוי של היצירתיות.  20  שנים שאני שותפה למסע הזה, של דרך האמן, המון ניסיון ובטחון, ועדיין הפרפרים האלה בבטן.    פרפרים של התרגשות, של פחד, של יציאה למסע שעובר דרך הלא נודע ויוצר את עצמו.. פרפרים שעפים איתי ומעיפים אותי אל החופש המוחלט, פרפרים שהם בעיני מהות היצירתיות.   

          

    יצירה היא בעיני הענווה להתחיל בכל פעם מחדש, להתגבר על הפיתוי להישאר במוכר והידוע ולעבור שוב ושוב דרך הפחדים שאורבים בפתחו של כל תהליך, בפתחה של כל התחדשות.    

     

     יצרתי מאות כתבות בימי חיי, פתחתי המון סדנאות בחיי, יצרתי כל כך הרבה דברים חדשים, ועדיין, כל התחדשות כזו, מפגישה עם הרגע (שלפעמים נמתח על ימים)  של פחד מההרפתקה החדשה. תחושת חוסר אונים וכניעה לבלתי מוכר.

     

    אני מכירה את הרגע הזה, שדוחף אנשים למקרר, לשינה, לעזרה לחברים, אלכוהול, עומס עבודה, הכל, מלבד התמודדות עם היצירה המתהווה. אני מכירה את הרגע הזה, צוחקת ממנו ואתו, יודעת שעוד רגע יזרמו המילים והדברים יווצרו, כמו מאליהם. אבל עדיין, הרגע הזה של לפני, עם הפרפרים, שהם פחד והתרגשות מעורבים.  .

      ***

     

      

    פעמים רבות שואלים אותי אם אפשר ללמד יצירתיות. ג'וליה קמרון, יוצרת טכניקת דרך האמן (שעליה מבוססות הסדנאות שאני מנחה)  עונה "אי אפשר, אני מלמדת אנשים איך הם יכולים לאפשר לעצמם להיות יצירתיים". יצירה אי אפשר, גם לא צריך ללמוד, היא חיה בתוכנו, צריך רק להיזכר בה.

     

    כילדים, כולנו היינו מחוברים ליצירה הטבעית שלנו, ידענו בדיוק מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ואיך עושים את זה, והכל בספונטניות וטבעיות. הפרפרים עדין לא תורגמו כפחד, אלא כ-וואו, יש כאן משהו חדש.   

     

    אצל ילדים כל רגע בחיים הוא גילוי, לימוד והפתעה, וההתייחסות אליו אותנטית. כשלילד כואב הוא בוכה עם כל הלב, בלי לחשוב איך זה יראה ומה יחשבו עליו. כשהוא שמח, הוא רוקע ברגליים וקופץ משמחה, ושהוא רוצה לבטא את עצמו הוא מצייר על הקירות או על כל מה שנמצא סביבו, מציג, משחק.

     

    יצירה ספונטנית אצל ילדים נובעת מביטוי חופשי וראשוני של הרגשות.  לא מעניין אותם אם בית נראה באמת כך, כמו אצלם בציור, כך הם הרגישו, וזה מה שציירו, ומהמעין הרגשי הזה נבעו היצירות מלאות השמחה, התמימות והיופי.    


    עם הזמן, נכנסנו פנימה לעולם המבוגרים. למדנו שיש כללים בציור של בית, והפסקנו לצייר.  למדנו לעצור ולחשוב לפני שאנחנו מבטאים את עצמינו, כדי שלא יחשבו שאנחנו מטופשים, למדנו לפחד להעיז. לפחד לשנות.

                                                             

     

     * * *  

     יצירתיות היא בעיני היכולת לאהוב. פשוט לאהוב את עצמינו עם כל מה שנמצא בנו. הכל נפלא שם. ההכרה במתנה האלוהית הזו מאפשרת לנו להיות חשופים, לפרוץ לעולם עם כל מי שאנחנו. להיות.

     

    הרבה טכניקות ותיאוריות מדברות על כך שהמכונה שלנו "מקולקלת", ויש בנו "פגמים" שצריך לתקן ולשנות, ואם רק נעשה את זה ונגיע לכך וכך מקומות, יהיה לנו באמת טוב.  בעיני, זו מחזוריות מתמשכת של אכזבה מעצמנו, שגדלה ככל שאנחנו מנסים לעקור חלקים בנו ונכשלים, מתאכזבים שוב, ומשקיעים מאמצים גדולים בניסיונות השתנות שלא יצליחו, בטח שלא מתוך ההתנגדות לעצמנו. אי אפשר לעקור מעצמנו תכונות ולהיות מישהו אחר.  אפשר ונכון לכוון את האנרגיות והאמביציות כדי לתת לגיטימציה ואהבה לכל מה שבנו.

     

      

    מקצוע פופולארי בין משתתפי הסדנאות אצלי הוא עריכת דין, ולא במקרה. אצל רבים מהם התגלו בילדות כשרון משחק, כושר המצאה ותמרון, יכולת לעמוד מול קהל ו"לתת הופעה". כשהעזו לחלום על קריירה של  משחק למשל, או תחום אחר שבו יבטאו את הצבעוניות שבהם, הסבירו להם שכשרון זה נחמד, אבל לא פרקטי, וראוי שימצאו לעצמם תחום מסודר יותר. אז הם מצאו, והגיעו לשנות השלושים והארבעים, מצליחים, מתקדמים, ומשהו בתוכם אינו שבע, חלומות ורצונות הילדות נשארו הרחק מאחור.

     

    האפרוריות הזו יכולה להיות גם מנת חלקם של מי שעוסקים במקצועות שהם בהגדרתם אומנותיים. אדריכלים רבים שבחרו במקצוע מתוך חדוות היצירה איבדו אותה במהלך הדרך והחלו לייצר מתוך הרגל והמשכיות, כותבים איבדו את השמחה וההתחדשות ועברו לכתוב באופן טכני וחסר חיות.    

     

    ***

     

    תקופות  בצורת, איבוד מוזות, פרפקציוניזם, חוסר יכולת להרויח ולהתפרנס מהיצירה, חוסר חיות, כל התחלואים הללו מוכרים היטב למי שעוסקים ביצירות חייהם או חולמים לעסוק בהם.

     

    חיבור לטכניקות פשוטות ויישומיות ואימון בהן, מאפשר לעבור את המחסומים האלה. זו התעמלות יומיומית, אימון של המוח ושאר המעגלים האנרגטיים שלנו, מה שמאפשר לשמור על חיבור בין הילד הממציא והספונטני שבתוכנו ובין הבוגר הפרקטי והיישומי.

     

    יצירתיות בעיני היא האומץ להתחדש שוב ושוב, להמציא את עצמנו בכל פעם מחדש. לזהות את הכישורים, את הרצונות, את החלומות, ואיתם לקפוץ בכל פעם לתוך אתגרים חדשים ומרגשים. לחיות את האמונה והספק בו זמנית. הפחד לטעות תמיד יהיה שם, הצורך לדעת מה יקרה בעולם החדש והלא מוכר. אבל, הצורך בבטחון ובידיעה הם האוייבים הכי קשים של היצירה, שמשמעה, להסכים לעוף עם פרפרי ההתרגשות אל עולמות לא נודעים חדשים. 

      
      מידע עדכני על סדנאות שנפתחות- באתר הבית, בקישור המצורף:

    https://sites.google.com/site/gazitmichali/home/artists-way

     

                                                                  

    דרג את התוכן:

      תגובות (43)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/8/10 22:32:

      הכל בפנים

      גם העו"ד.הכל כלול.גם הצנזור

      שאפו על האנרגיות מיכל

        19/8/10 11:04:
      תותחית-על את.
      חוצמיזה, אוהבת את ההגדרה שלך ל-יצירה (ובכלל את מה שאת עושה).
      מברוק עליך }{
        19/8/10 08:56:
      מיכל יקרה ואהובה, מקסים! כתיבת ססגונית ומרתקת כמוך. המון הצלחה הנאה ושפע. באהבה, אילנה
        25/7/09 11:45:


      הי מיכל  ! אני כל כך מאמינה בשיטה, מנסיוני. למדתי במוזיאון ת"א אומנות עכשיווית. ואני לא אשכח את זה

      לכל החיים. להוציא מהבטן דברים עצומים שהיו חבויים כל השנים.והיצירות פשוט לא להאמין, פתח פתח לעולם עשיר

      יצרתי .ונתן לי מנוף, מעוף שלא האמנתי ביכולתי. פעמים גם בכיתי בהתרגשות שדברים כאלה יוצאים מתוכי.

      תודה לך, תבורכי !!!

        9/7/09 14:26:

      פוסט מרגש מאד.

      לפני כמה שנים, לפני שחיי השתנו בעקבות האמהות, יצאתי למסע אישי עם הספר של ג'וליה קמרון. היא הייתה חברתי הטובה ביותר, יומיום ולפעמים שעהשעה, במשך כמה חודשים. עברתי מסע מדהים עם הליווי שלה. המשכתי עם דפי הבוקר במשך עוד כשנתיים וזה נתן לי המון. עוד לא פרצתי דרך עם היצירה שלי בהא הידיעה אבל פרצתי המון מחסומים אחרים בתוכי, יותר חשובים אפילו - מחסום האמהות, מחסום חוסר הביטחון לעבוד במקצוע שלי, ועוד.

      במקביל לספר דרך האמן קראתי באותה תקופה את גורלן של נשמות של ד"ר ניוטון. שני ספרים אלה הביאו אותה לנקודת מפנה בחיי, באמונתי, במקומי בעולם.  אם לא קראת את הספר של ניוטון - ממליצה בחום.

      איזה כיף לך שאת מלווה אנשים במסעותיהם הקסומים!

        28/6/09 14:48:
      תודה מיכל על החוויה, מקווה שאוכל להגיע להתנסות ראשונית מחר.
        10/5/09 16:34:


      הפוסט הזה הוא אולי הפוסט הכי חשוב שקראתי בקפה

      (ואני קוראת בו כמעט שנה)

      הוא חשוב לי והוא חשוב עכשיו (!) דווקא עכשיו..

      כבר קראתי פוסטים שריגשו אותי, ששינו לי

      שברמת ההוויה עשו בי דברים נפלאים,

      אבל זה, הפוסט הזה מדרבן אותי בעשייה

      ותופש אותי באותו רגע חולשה שבו

      "הולכים למקרר, או לשינה..." או לשוטט בדה-מרקר :)))

      איך אומרים תודה על כזו מתנה?

      מאחלת לך שלא תכבה בך האש

      ושלא תכלה את הסובב לה

      ככה באיזון, שתמשיך להזין.

      ת      ו     ד     ה.

        9/5/09 21:25:


      הי מיכל,

      מאד מעניין (וגם מוכר) מה שכתבת על עורכי דין שמשהו בהם צמא להיות שחקנים: יצא לי להכיר כמה כאלה בחיי, בכל מיני וריאציות. אפילו פגשתי כאלה בבית ספר למשחק...

      מה שמצחיק זה שאצלי זה לפעמים, אבל רק לפעמים, הפוך.

      מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה לשחק. עשיתי עם זה לא מעט, ולמדתי משחק, בין השאר. אחר כך ביימתי ולימדתי תיאטרון. היום כבר לא ממש (עברתי לתסריטאות עם הזמן) אבל מדי פעם, לעיתים לא רחוקות מדי, עולה בי איזה משפט כזה, או שאני מקבלת אותו כפידבק מהסביבה ש: "בעצם הייתי צריכה להיות עורכת דין". פעם יצאתי עם עו"ד שטען שאני בעצם העו"ד מבין שנינו...

      זה מצחיק, כי תמיד החלומות של אנשים הם הפוכים ואני אישה די צבעונית וקצת קשה לי לראות את עצמי טובעת בניירת או באפרוריות בית המשפט ובכל זאת: חוקים מעניינים אותי, מסקרנים אותי, עשיית צדק מבעירה בי אש ולא פעם אני מוצאת את עצמי מייעצת לאנשים מה לעשות מבחינה חוקית בתחומים שקרובים ללבי. אז אולי אחרי שעבדתי כל כך הרבה עם "דרך האמן" כדי להיות בקשר עם היוצרת שבי, הגיע הזמן לפרגן לעורכת הדין הקטנה שאני לא משתיקה כי אני לא מצליחה (ודווקא ניסיתי, בחיי).

        4/5/09 08:09:


      נהדר שהפוסט הזה הוקפץ :)

       

      אם הייתי בנאדם מאמין אז הייתי אומרת שהיצירה היא לתת ביטוי לאלוהות שבנו,

      לצור משהו מתוך התבנית של חיינו.

      אבל אני לא מאמינה:)

       בחיים כמו שיש יצר -הוא צריך להיות מבוטא ביצירה.

      ללא כך זה לא ממש חיים.

      פוסט מעולה,תודה.

      ו-

       התמונה עושה חשק להפשיל שרוולים ולטבול ידיים בדלי צבע ולהחליף

      את כל הצבע על הקיר.

       

        4/5/09 02:45:

      צטט: yael.co 2009-05-04 00:27:04

      *תודה. מעניין

       

      תודה יעלי

        4/5/09 02:44:

      צטט: פרופיטרול 2009-05-03 22:56:26


      מיכל יקרה,

      מילותייך מעוררות בי את פרפרי היצירה כל פעם מחדש,

      פרפרים שמלווים אותי יום יום גם בעבודתי,גם ביחסיי עם אנשים

      וגם ביחסיי עם עצמי.

      אני אוהבת בעיקר את הפרפרים הלבנים-הם נותנים תחושה שהכל בסדר,הכל נפלא,

      מעוררים בי חיוך יצירתי,מזכירים לי שאני חיה ואני מיוחדת ולכן הם כאן בשבילי,בשביל התרגשותי.

      לכל אחד/ת הזמן שלו להגשים חלום,לפרוץ ת'פחד,

      אני בעד להגשים אותם בזמן הראוי להם

      אני בעד להפריח פרפרי יצירתיות בכל רגע ורגע מחיינו-זה נעים,מחזק ובעיקר מרגש.

       

      אוהבת אותך על יכולתך להזכיר לנו ,לא לשכוח שהם כאן,ממש קרוב,מחכים שנאפשר להם לעוף,

       

      אגב,אני מתחילה לרקוד.....כמו שתמיד חלמתי....נתלי

       

      יוווווווווווווווווווווו, זה נפלא שאת רוקדת

      שנים דיברת על זה, ונראה כבר בלתי אפשרי, איזה יופי יופי יופי

      מרגשות מילותייך אהובה

      חיבוק וגעגועים

        4/5/09 02:42:

      צטט: קסם... 2009-05-03 21:20:00


      מרתקת, את כל כך מעניינת ומסקרנת

      עוד יום אחד אהיה שם....זה רק עניין של זמן :)

       

      אני כאן קסם

      בדיוק ברגע שיהיה נכון

      תודה תודה

        4/5/09 02:41:

      צטט: אפי334 2008-04-18 12:25:21

      כמו שכל אדם צריך אמונה ככה הוא צריך אמנות ..... הלוואי ונדע התחבר ליצירתיות שבכל אחד ואחד מאיתנו חג שמח

       

      זה משפט מעולה

      מאמצת אותו ברשותך))

      תודה אפי

        4/5/09 00:27:
      *תודה. מעניין
        3/5/09 22:56:


      מיכל יקרה,

      מילותייך מעוררות בי את פרפרי היצירה כל פעם מחדש,

      פרפרים שמלווים אותי יום יום גם בעבודתי,גם ביחסיי עם אנשים

      וגם ביחסיי עם עצמי.

      אני אוהבת בעיקר את הפרפרים הלבנים-הם נותנים תחושה שהכל בסדר,הכל נפלא,

      מעוררים בי חיוך יצירתי,מזכירים לי שאני חיה ואני מיוחדת ולכן הם כאן בשבילי,בשביל התרגשותי.

      לכל אחד/ת הזמן שלו להגשים חלום,לפרוץ ת'פחד,

      אני בעד להגשים אותם בזמן הראוי להם

      אני בעד להפריח פרפרי יצירתיות בכל רגע ורגע מחיינו-זה נעים,מחזק ובעיקר מרגש.

       

      אוהבת אותך על יכולתך להזכיר לנו ,לא לשכוח שהם כאן,ממש קרוב,מחכים שנאפשר להם לעוף,

       

      אגב,אני מתחילה לרקוד.....כמו שתמיד חלמתי....נתלי

        3/5/09 21:20:


      מרתקת, את כל כך מעניינת ומסקרנת

      עוד יום אחד אהיה שם....זה רק עניין של זמן :)

        18/4/08 12:25:
      כמו שכל אדם צריך אמונה ככה הוא צריך אמנות ..... הלוואי ונדע התחבר ליצירתיות שבכל אחד ואחד מאיתנו חג שמח
        21/6/07 02:37:

      היי אורן

      דברים מאד יפים כתבת,

      התחברתי לכל מילה,

      יותר מאשמח לשמוע לאן הדרך הזו לקחה אותך

      ותודה שבאתמחייך

        14/6/07 22:51:

      מעולה אהבתי כל מילה

      כל כך נכון.

      אני מעולם לא למדתי באסכולה

      מקצועית, ודבר זה יצר אצלי

      פחדים מסוימים עד שלמדתי

      כי העיקר היצירה, מה שמגיע מהבטן

      עובר דרך כלי היצירה בו אתה בוחר ונשפך אל

      חלל העולם.

      ואכן ג'וליה קמרון עזרה לי לא מעט

      עם  ("דרך האמן בעבודה") 

      לשחרר את היצירה לעולם.

      ללמוד להתנקות מהפחדים

      ולהניע אותם לתהליך חוויתי ששם יש רק יצירה,

      לא לתת לפחד לשתק אותנו .

      כולנו חלקיקים של אלוהים וכפי שהוא יוצר אותנו

       אנו יוצרים את עולמינו.

      וכל זמן כי אנו אכן יוצרים יש משמעות לקיומינו

      ולא חשוב מה התחום בכל תחום ישנה יצירה

      אלוהית.
        14/6/07 08:13:

      היי

      תודהצוחק

        13/6/07 20:04:

      היי

       

      מופלא.

        13/6/07 18:44:

      איזה דברים יפים כתבת גלית,

      ומחדדת משהו שעולה מתוך דברייך, לימדו אותנו בילדות שיש נורמה ואיתה צריך לפעול, ומרד בנורמה הזו, או אפילו יציאה ממנה היא מרדנות שמחירה חוסר קבלה של הסביבה (הפוסט הראשון שלי, פחד מהצלחה, מדגיש זאת עוד יותר)

      ואכן, יצירתיות משמעה פשוט להיות מי שאנחנו, מתוך קבלה מלאה, ולתת לכל היופי הזה להתבטא, כל כך פשוט, כל כך מסובך))

      יופי שאת כאן

      מיכל. מרתק ממש. הפוסט שלך דווקא החזיר אותי לתקופת ילדותי/התבגרותי המוקדמת. אני זוכרת איך כולם נראו לי יותר שווים, יותר יודעים. כאילו קראו בספר manual שמעולם לא נכחתי בעת חלוקתו ושלטו ברזי החיים , הקשרים ומערכות היחסים. דיברו איזה שפה שלא ממש הבנתי ותהיתי נואשות מי לימד אותה, איפה ומתי. ולעזאזל, איפה הייתי כשכולם קיבלו את השיעור. ותמיד , אז, רציתי להית מישהו אחר. וכל אחד או אחת שהיו קצת נחמדים, קצת מצחיקים, קצת מוצלחים, קצת יפים או קצת חכמים או קצת יצירתיים (אפילו כאלה שסתם מתלבשים יפה) נהיו מהר מאוד אצלי מודלים וגורואים. ואין לי מושג איך זה קרה במהלך השנים, ואיך השלתי את כולם החוצה ואיך הבנתי שאין אמת אחת ואין דרך אחת ושגם הפאקינג manual די דפוק, ואני ממש לא רוצה להחזיק אותו אצלי. וביום שבו נשרה הקליפה האחרונה, שלא היתה שייכת אלי בכלל, קיבלתי את המתנה הגדולה הזאת. כי היצירתיות (שבעיני היא בעצם "האני" האמיתי ששוכב למטה ממתחת לכל הקליפות) יכלה לבצבץ, ולצאת למרחב בלי שמישהו מסרס אותה או מעביר אותה במליון פילטרים בדרך.  אז תודה לך על הפוסט הזה, שריגש אותי והזכיר לי המוון דברים שכבר שכחתי, ותמישיכי לכתוב. בבקשה....

        13/6/07 01:42:

      היי ליאור

       

      כשאני מדברת על יצירה, אני אכן מתייחסת לכל דבר שאנחנו יוצרים, יחסים, עבודה, לימודים, מפגש, היום שלנו, ממש הכל.

      גם לי קורים הניסים האלה, שבדיוק הטכסט שמדוייק לי לאותו רגע, פשוט נפתח לפני, איזה כייף))

      יופי שבאת

        12/6/07 13:24:

      יה, נפלת עליי עם הפוסט הזה בתזמון הולם במיוחד.

      אמנם לא בהקשר של יצירה אומנותית אבל זה כ"כ נכון

      גם כשמדובר בפריצת גבולות מסוגים אחרים.

      תודה.

        12/6/07 05:21:

      ולמככבים בסתר,

      תודה,

       

      לא יודעת מי, עדיין אין לי אפשרות לבדוק,

      אז פשוט תודה

        12/6/07 04:31:

      תיקון להודעה הקודמת

      מקווה שאני שייכת (ברחה המילה אני, האם אני בדרך לביטול האגו?))

        12/6/07 04:30:

      תודה ערן

      מאד מסכימה איתך, גם אני נתקלתי ברבים שמגיעים מהמקום האקדמי, שלא מתוך החוויה ושלא מתוך לנוע עם האדם שמול, אבל יש גם כאלה שאספו את התיאוריות בשביל לפרק אותן ולהרכיב משהו חדש, הרבה יותר חושי וחוויתי.

      מקווה שייכת לסוג השני, 

      בטוח שכל מה שאני כותבת עליו ומלמדת נחווה על בשרי, לטוב ולרע))

      אתה מוזמן לבוא ולהתנסות בחוויה

        11/6/07 13:45:

      מיכל,

      בהרבה מקרים, רוב הדמויות המדברות על יצירה מהמקום הטיפולי על שלל מושגיו, אינן מחוברות בעצמן ליצירה באופן ישיר.

      הרצון לשכלל את ההגנה מפני היצירה, עד למקסימום האפשרי, היא שהובילה אותן מראש לטפל.

      זה קורה בעיקר בפסיכולוגיה. דיסציפלינה הבנויה מעולם קר ותיאורטי של מושגים על מושגים על ספקולציות מנותקות מרגש.

      אבל יש תקווה. שיטות טיפול דרך הגוף או אנשים כמוך שמדברים תכלס, שהתיאוריות שלהן הן רק תהליך הפוך שמגיע, קודם כל, מפרקטיקה.

      יכול להמשיך ולפתח את הנושא עוד ועוד אך חלק מנקודת ההתבוננות שלי על עניין הטיפול, מוצגת לראווה בפוסטים שלי.

       

      פוסט יפה.

      ערן.

        11/6/07 04:47:

       

      צטט: טליה שימל 2007-06-10 18:03:29

      הי מיכל, בפתיחה את מציינת את הפיכת הפחד למימד של התרגשות....

      זה מאד אותנטי - ואני (כמישהי שעושה שימוש תראפוייטי  בעבודתי בכלים של אומנות) , מרגישה שהיצירה מזככת את הפחד, מתמירה אותו למשהו לגיטימי ונותנת לפחד אפשרות להתקיים בהוויה...ובעצם בכל הוויה

      אז כן תרבה היצירתיות,

      מקסים...

       

      היי טליה

       

      אמן על דבריך, ואמן על תפילותייך לריבוי היצירתיות

       

      עברתי עוד קודם בדברים שכתבת אצלך ומאד אהבתי, יש בינינו הרבה קווי השקה. יופי שבאת))

        11/6/07 04:41:

       

      צטט: סנייק 2007-06-10 17:46:49

      חשוב... אם כי קשה לי להתרכז בהרהורים מסוג זה.

       

      היי סנייק

      אפשר לעזור??))

        10/6/07 18:03:

      הי מיכל, בפתיחה את מציינת את הפיכת הפחד למימד של התרגשות....

      זה מאד אותנטי - ואני (כמישהי שעושה שימוש תראפוייטי  בעבודתי בכלים של אומנות) , מרגישה שהיצירה מזככת את הפחד, מתמירה אותו למשהו לגיטימי ונותנת לפחד אפשרות להתקיים בהוויה...ובעצם בכל הוויה

      אז כן תרבה היצירתיות,

      מקסים...

        10/6/07 17:46:
      חשוב... אם כי קשה לי להתרכז בהרהורים מסוג זה.
        10/6/07 03:14:

       

      ivaniran 2007-06-10 01:38:09

      מיכל, מאוד נהניתי לקרוא את מה שכתבת. אני מכיר מעט את העבודה שאת עושה והיא בהחלט עבודת קודש. דרך האומן. היא מענינת אותי מאוד.

      כל עבודה בעולם נעשית טוב יותר כשיש בה יצירתיות שבאה לידי ביטוי.

      היי ערן

      תודה תודה תודה

      כל כך כייף לקבל תגובה כזו ממי שבאמת חי את היצירה ומכיר את כל הרבדים שלה.

      וכייף שיש מסביב חברים נפלאים שאפשר איתם לחלום, לשחק ליצור, ולתת יד כששוקעים לאזורי הנוחות המפתים והמפחידים.

      תודה שאתה שם.

       

       

       

        10/6/07 03:00:

       

      : ליזה פיירמן 2007-06-09 12:54:03

      מיכל, לא ניתן לדרג את אותו משתמש פעמיים ב-24 שעות. שוב מצאתי את עצמי מהנהנת כמעט לכל אורך הפוסט. פוסט נהדר וחשוב.

       

      הכי אהבתי את המשפט שחנוך כבר סימן לך. אז גם אני מצטרפת אליו.

       

      אבל יש עוד משהו שחשוב שכתבת. כי באמת כל דבר שמפריע לנו שאנו שומרים בתוכנו מצטבר ויוצר משקעים, כובד ומרמור על העולם. עדיף להוציא את זה ולהסיר מעלינו את המשקל העודף והמיותר הזה, רק ככה אפשר להמשיך באמת הלאה ולפנות את המקום.

      היי ליזה 

      מי כמוך יודע.

      הלוואי שגם אני הייתי יודעת את כל זה כבר בגיל 28. 

      לא סתם כבשת את המקום של מלכת הבלוג, הרווחת אותו בענק)) 

       

       

        10/6/07 02:58:

       

      צטט: ורד מוסנזון 2007-06-09 09:17:06

       

      בוקר טוב מיכל,

       

      מדוייק. חושבת שזאת מתנה גדולה לפגוש אותך ולקחת חלק בסדנא שאת מעבירה,

      לגלות שיש עוד צדדים לדברים וכמה זה פשוט להוסיף לחיים זוויות וחדווה.

       

      הפרפר ששלחתי לך התחפש לכוכב, אבל אל תטעי, מדובר בפרפר בהיר, ירוק עיניים,

      עם נקודות בשלל צבעים.

       

      ורד אהובה

       

      ילדת פרחים שאוספת פרפרים ברחובות תל אביב - רק את יכולה, ומי שלא ראה לא יאמין.

      אוהבת אותך מהרגע הראשון שפסעת לתוך חיי, אותך ואת הפרפרים הצבעוניים שאת מביאה

        10/6/07 01:38:

      מיכל, מאוד נהניתי לקרוא את מה שכתבת. אני מכיר מעט את העבודה שאת עושה והיא בהחלט עבודת קודש. דרך האומן. היא מענינת אותי מאוד.

      כל עבודה בעולם נעשית טוב יותר כשיש בה יצירתיות שבאה לידי ביטוי.

        9/6/07 12:54:

      מיכל, לא ניתן לדרג את אותו משתמש פעמיים ב-24 שעות. שוב מצאתי את עצמי מהנהנת כמעט לכל אורך הפוסט. פוסט נהדר וחשוב.

       

      הכי אהבתי את המשפט שחנוך כבר סימן לך. אז גם אני מצטרפת אליו.

       

      אבל יש עוד משהו שחשוב שכתבת. כי באמת כל דבר שמפריע לנו שאנו שומרים בתוכנו מצטבר ויוצר משקעים, כובד ומרמור על העולם. עדיף להוציא את זה ולהסיר מעלינו את המשקל העודף והמיותר הזה, רק ככה אפשר להמשיך באמת הלאה ולפנות את המקום.

        9/6/07 09:17:

       

      בוקר טוב מיכל,

       

      מדוייק. חושבת שזאת מתנה גדולה לפגוש אותך ולקחת חלק בסדנא שאת מעבירה,

      לגלות שיש עוד צדדים לדברים וכמה זה פשוט להוסיף לחיים זוויות וחדווה.

       

      הפרפר ששלחתי לך התחפש לכוכב, אבל אל תטעי, מדובר בפרפר בהיר, ירוק עיניים,

      עם נקודות בשלל צבעים.

        9/6/07 00:52:

       

      צטט: airbus 2007-06-08 22:43:04

      אוי, מיכל:

       

      זה כואב.

      כואב בגלל האמת.

       

      היחוד האמת הזו:

      "יצירה היא בעיני הענווה להתחיל בכל פעם מחדש, להתגבר על הפיתוי להישאר במוכר והידוע ולעבור שוב ושוב דרך הפחדים שאורבים בפתחו של כל תהליך, בפתחה של כל התחדשות, של כל יצירה."

       

      תודה חנוך על הביקור והכוכב ובכלל

      הייתי אומרת מתסכל, יותר מכואב, יש פיתוי להשאר בנוח, אבל כך כך כייף לעבור אותו, וליצור, אתה יודע את זה מצויין, נכון?נשיקה

       

       

       

        9/6/07 00:46:

       

      צטט: אורית גפני 2007-06-08 21:56:22

      מיכל יקרה,

       

      פוסט זה חשוב לכל אמן!

      חשוב לקרוא אותו מידי פעם שוב.. ולהזכר ולהטמיע שוב...

       

      תודה לך, אורית

       

      תודה אורית

      מאומנית כמוך זו מחמאה גדולה

      ואם זו את שכיכבת,

      תזדהי,

      אני צריכה לדעתי עוד 33 כוכבים כדי להיות יכולה לדעת את זה לבד))

        8/6/07 22:43:

      אוי, מיכל:

       

      זה כואב.

      כואב בגלל האמת.

       

      היחוד האמת הזו:

      "יצירה היא בעיני הענווה להתחיל בכל פעם מחדש, להתגבר על הפיתוי להישאר במוכר והידוע ולעבור שוב ושוב דרך הפחדים שאורבים בפתחו של כל תהליך, בפתחה של כל התחדשות, של כל יצירה."

       

      ולכן כיכבתי.

        8/6/07 21:56:

      מיכל יקרה,

       

      פוסט זה חשוב לכל אמן!

      חשוב לקרוא אותו מידי פעם שוב.. ולהזכר ולהטמיע שוב...

       

      תודה לך, אורית