מימד מרכזי בסיוט הוא הפאסיביות. האדם נישא על גבי לא כלום, מרחף או נופל. הדמויות הפועלות, עושות את מעשיהן בך. הסירוס הוא מרכז הכובד של הסיוט, וכך גם בדמוקרטיה הייצוגית. האדם ההולך להצביע בטוח כי הצבעתו לא תשנה דבר. לשלשל פתק לבן למעטפה איננו אקט חסר משמעות, הריקנות של הפתק היא ריקנותו של האדם הבא להצביע. תארו לעצמכם שקיבלתם מכתב מזר, ובתוכו פתק לבן ללא כיתוב. הריקנות מחלחלת אל הנמען, הופכת אותו לחלק ממנה. הריקנות עשויה להיות מינית להפליא, בהתחברותו המיידית של מותו של התוכן המיוחד לאדם המתפורר בנפשו. בתוך כך אנו מגלים את מחלת ה"שעמום" המודרני, יותר מחוסר תעסוקה, היא נוצרת מעודף של תעסוקה רעה – עבודה. האדם מייחל לעצמו להיות פאסיבי ולהתרוקן מהתוכן. באופן מוזר זה השעמום, הריקנות, הפאסיביות והמוות הופכים לבני ברית אכזריים לאדם המבקש מפלט מעומסה של העבודה הדכאנית. |
סתם מישו
בתגובה על שניטקה: הערה קצרה על הקונצ'רטו הראשון לוויולה
אילונהלאור ולדמן
בתגובה על מתוך המבוא4: החלום האוטופי והמוות
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נדמה לי שנגעת כאן במימד אחר. מימד התוכן הפנימי. היות והתוכן הזה אצל רבים וטובים
נפער מעצמו אל מול משימות ומטלות כביכול קיומיות, נשאבים בני האדם אל כל מה שממלא
חלל זה כתחליף הגון אחר. דוגמת הפתק הריק ברורה לי בהחלט.
הפסיביות שנגעת בה היא החלטה. החלטה בסיסית שמוזרמת לא פעם מאחרים אלינו.
תודה.