0
מימד מרכזי בסיוט הוא הפאסיביות. האדם נישא על גבי לא כלום, מרחף או נופל. הדמויות הפועלות, עושות את מעשיהן בך. הסירוס הוא מרכז הכובד של הסיוט, וכך גם בדמוקרטיה הייצוגית. האדם ההולך להצביע בטוח כי הצבעתו לא תשנה דבר. לשלשל פתק לבן למעטפה איננו אקט חסר משמעות, הריקנות של הפתק היא ריקנותו של האדם הבא להצביע. תארו לעצמכם שקיבלתם מכתב מזר, ובתוכו פתק לבן ללא כיתוב. הריקנות מחלחלת אל הנמען, הופכת אותו לחלק ממנה. הריקנות עשויה להיות מינית להפליא, בהתחברותו המיידית של מותו של התוכן המיוחד לאדם המתפורר בנפשו. בתוך כך אנו מגלים את מחלת ה"שעמום" המודרני, יותר מחוסר תעסוקה, היא נוצרת מעודף של תעסוקה רעה – עבודה. האדם מייחל לעצמו להיות פאסיבי ולהתרוקן מהתוכן. באופן מוזר זה השעמום, הריקנות, הפאסיביות והמוות הופכים לבני ברית אכזריים לאדם המבקש מפלט מעומסה של העבודה הדכאנית. |