המתנה

page id : 9

ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café

כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.

ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.

אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי

i,blogger

סיפורים, חלקם מציאותיים,
רעיונות, חלקם סודיים,
חלומות, חלקם ממש חלומיים.

פוסטים פופולאריים

בסבוסה
16/9/07 | 1500 צפיות
לידה
7/10/07 | 609 צפיות
ירח
9/8/07 | 213 צפיות
זוגות
14/11/08 | 431 צפיות
ליאת
18/1/09 | 561 צפיות
לרדת
11/6/09 | 570 צפיות

פוסטים אחרונים

המתנה

לצפייה במסך מלא

המתנה

‎36

תכנים אישיים

38 תגובות יום רביעי, 2/7/08, 11:15

הסתכלתי על שתיהן, אהובותיי משכבר הימים, כבר שנים שאנחנו ביחד, עוד מהאוניברסיטה, וכל כך הרבה זכרונות. אורנה לקחה לגימה אחרונה של יין ובחנה את הגביע מול האור הצהבהב. טלי כבר היתה בעולם משלה, היא אף פעם לא היתה שתיינית גדולה, וכוס אחת של יין בדרך כלל הספיקה כדי להעיף אותה רחוק רחוק. על השולחן, לצד צלחת עם שאריות של עוגת שוקולד, נחו ארבעה נרות כבויים. מה אני מצליחה לזכור מיום ההולדת הרביעי שלי? ומה אזכור מזה הארבעים?

מותק, אני חייבת לזוז, עמי יהרוג אותי, יש לו חרדת נטישה כשהוא נשאר לבד עם הילדים...
כן, נהיה מאוחר, גם אני אזוז לשחרר את הבייביסיטר.
בסדר יפות שלי, תדעו שאני אוהבת אתכן הכי בעולם!
מזל טוב מתוקה!

אורנה היפה קמה והתמתחה, והתרחקה משם בצעדים גדולים, וטלי בעקבותיה. נשארתי לשבת כשהמלצרית אספה את הצלחות אל המגש שלה. אחר כך קמתי גם אני, והרגליים שלי קצת רעדו אבל לא מיין. יצאתי אל החום והלחות של לילה תל אביבי, והעור שלי התכסה בזיעה. במונית הקרירה הושטתי יד אל תוך התיק שלי, ומיששתי קופסת קרטון קטנה, והרעידות של הרגליים נרגעו.

כבר שישה ימים שאני מתאפקת, ורק בגלל שרציתי שזה יקרה בדיוק ביום ההולדת שלי. אורנה וטלי צחקו עליי כל השנים, על זה שאני כל כך טובה בדחיית סיפוקים, שאני כזו מתוכננת. היה לי חשוב להוכיח להן שאני דווקא ספונטנית ויודעת להיות גמישה, אבל האמת היא שאהבתי לתכנן, ונהניתי להוכיח להן שאני עומדת במטרות. אז תכננתי כל מה שרק אפשר, וגם את מה שאי אפשר, ולמדתי ושכחתי בכל פעם מחדש שאסור לעשות דברים בכח.

רגליים מפושקות מעל אסלה, ונשיקה קטנה של מזל למקלון מפלסטיק, וזרם חם יוצא לי מהגוף ומרטיב את המקלון ואת האצבעות. עכשיו לספור שישים שניות. אחרי ארבעים שנה של המתנה השניות האלה עדיין נראות ארוכות כמו הנצח. הריח החריף ממלא לי את הנחיריים ואני עושה הכל כדי לא לחשוב על שום דבר שיבוא אחר כך, רק על הרגע הזה, על השניות הנוקבות. לא רוצה לבנות תקוות, לא לחשוב על שמות, רק לעבור את השלב הזה קודם, לדעת שכן.

להמתין.

מעולם לא האמנתי שאעשה זאת לבדי. בכל התכניות שלי היו זוגיות ומשפחה כמו של כולם, כמו של אורנה וטלי. וניסיתי, באמת שניסיתי, אהבתי ונאהבתי, פצעתי ונפצעתי, ובסוף נותרתי לבד. ובתוך השקט הזה, השקט שמשתרר מיד אחרי שכל החברים הולכים, בתוך השקט הזה תקתקו השניות, והשעות והשנים, והמבטים של החברים – בכל חיוך שלהם התחלתי לראות מעט עצב, עצב עליי. ואז הבחנתי בעצב הזה זוחל גם אל תוך החיוך שלי.

מעולם לא אהבתי את הצבע הירוק. אבל החל מהלילה הזה, זה כנראה הולך להשתנות. נשארתי ישובה על האסלה, והסתכלתי עוד ועוד על המקלון המטפטף שלאט לאט החליף את צבעו. נראה שאני הולכת להיות אמא.

מוקדש לחברה יקרה :)