0

16 תגובות   יום רביעי, 2/7/08, 13:45

הוא היה הראשון שלי הקיץ...נשיקהרגוע


שכב לי על הרצפה, בסלון, על הגב, עם הרגליים למעלה וחיכה שאתייחס אליו.


עבר יום, עברו יומיים. כל פעם שנכנסתי הביתה, העברתי אליו חצי מבט וחשבתי מה יהיה..?
בהתחלה לא יכולתי לשבת לידו, העדפתי את כיסא הנדנדה שלי ליד, בזוית כזאת שלא אוכל לראות
אותו. ניסיתי להעביר בראש רשימה של אנשים שיבואו לעזור, אבל, לא! אמרתי לעצמי, איתו אני מתמודדת
לבד. בניגוד להרבה אחרים מסוגו איתו קשה לי במיוחד.


הוא כנראה מרכז את כל הפחדים שלי מדברים קטנים ולא חשובים שלא לדבר על החוצפה הגועלית
שלו, אני הרי הרבה יותר חזקה, גדולה ומהירה ממנו.


אחרי יומיים של התחבטויות זה כבר ממש הציק, החלטתי שהגיע הרגע לפעול. אזרתי

אומץ ותכננתי לעצמי את המבצע פרט אחרי פרט, שלא יהיו טעויות.


זרקתי עליו נייר סופג, שיסתיר אותו בעת הפעולה, לקחתי מטאטא והעמסתי אותו כולל הנייר.

כל שנותר לי לעשות הוא לזרוק אותו לפח. רוקנתי אותו פנימה וזהו, המשימה הושלמה!


I DID IT. אין כמו לזרוק דברים מטרידים.


אושר שאין לתאר!
חוץ מהמבט הנורא שהוא הפנה אליי מתוך הפח.


ביום אחרי, חיכתה לי גופה חדשה, הפעם זה היה פשוט, טאטוא אחד והוא עף לי מהבית.

 

מאז האירוע יש רגיעה.

כנראה כשנעלם הפחד נעלמת גם ההפרעה, הייתי רוצה....אבל אני מוכנה אל הבא.


מבחינתי הקיץ נפתח.

  

--

בהמשך הסדרה:


1.      ויהי אור
2.     כמה טוב, שבתי הביתה



 



 


דרג את התוכן: