ושוב... התמונות עולות בטלוויזיה.

דלות של חומר. דלות רוח.

עיר בעצבונה.

ימים שלמים של עבדות ערבית לחם ארוז בנייר עיתון, שמנת, זיתים,

ידיים מלאות אבק וחריטות כלי העבודה.

בטלוויזיה אצל ההורים הוא רואה איך במקומות אחרים

אנשים יפים

אוכלים

שותים

מזדיינים

כמו בחלוקה בין גן עדן לגיהנום. 

עד שברגע אחד הוא מואס בכל,

רוצה לעשות מעשה אחד קטן של חסד לעצמו

חירות ללחוץ על דוושת הגז באין מפריע,

כמו בגן המשחקים כשהיה ילד

ויהיה מה שיהיה.

שנים של שנאה ותיעוב וכעס

מיתנקזים ברגע אחד. אליהם, אל עצמו. אל חייו.

אך כשהוא דורס בהם ללא רחם, באכזריות,

בטירוף מזוכך, הם צווחים והולכים

ומגיעים יחד איתו למעלה. 

וירושלים שבה אל שגרת עונייה.