כותרות TheMarker >
    ';

    היזהרו מהחנויות המובחרות

    בלוג דלוקס ברמה של עשר כוכבים + פוסטים צבעוניים ממוזגים + אבחנות אירוניות כמו באמריקה + הומור מריר כתחליף לתפיסת מציאות + דרושות

    ארכיון

    0

    סיפור הבובה של קפקא (מתוך "שגיונות ברוקלין" של פול אוסטר)

    20 תגובות   יום רביעי, 2/7/08, 16:41


     margot-doll stories



    "בסדר. הסיפור. סיפור הבובה... זאת השנה האחרונה לחייו של קפקא והוא מאוהב בדורה דיאמנט, נערה בת תשע-עשרה או עשרים שברחה מבית משפחתה החסידית בפולין ועתה היא מתגוררת בברלין. גילה מחצית מגילו, אבל היא היחידה שמעניקה לו את האומץ לעזוב את פראג - דבר שרצה לעשות זה שנים - והיא הופכת לאישה הראשונה והיחידה שאיתה הוא חי. הוא מגיע לברלין בסתיו 1923 ומת באביב של השנה הבאה, אבל החודשים האחרונים הללו הם כנראה המאושרים בחייו. למרות בריאותו המדרדרת. למרות התנאים החברתיים בברלין : מחסור במזון, מהומות פוליטיות, אינפלציה שגרמניה לא ידעה כמותה. חרף הידיעה הברורה כי לא יאריך ימים. 



    "בכל יום אחר-הצהריים יוצא קפקא לטיול בגן העיר ולעתים קרובות מצטרפת אליו גם דורה. יום אחד הם נתקלים בילדה בוכייה, מתייפחת מקרב לב. קפקא שואל אותה מה קרה והיא מספרת לו שאיבדה את הבובה שלה. הוא מתחיל מיד להמציא סיפור שיסביר מה קרה. 'הבובה שלך יצאה למסע,' הוא אומר. 'מנין לך ?' שואלת הילדה. 'מפני שהיא כתבה לי מכתב,' אומר קפקא. הילדה לא נראית משוכנעת. 'הוא אצלך ?' היא שואלת. 'לא, צר לי,' הוא משיב, 'השארתי אותו בטעות בבית, אבל אביא אותו מחר.' הוא נשמע כל-כך משכנע עד שהילדה כבר לא יודעת מה לחשוב. האם ייתכן שהאיש המסתורי אומר אמת ?



    "קפקא חוזר מיד הביתה לכתוב את המכתב. הוא יושב אל שולחן העבודה ודורה, המתבוננת בו בכותבו, רואה על פניו אותם רצינות ומתח הניכרים בו כשהוא מחבר את יצירותיו שלו. אין בכוונתו להחסיר מן הילדה דבר. זהו עמל ספרותי אמיתי והוא מתעקש לקלוע למטרה. אם יצליח ליצור שקר משכנע רב-יופי, יוכל להציע לילדה במקום אובדנה מציאות אחרת - מציאות שקרית, אולי, אבל אמיתית ומהימנה על-פי חוקי הספרות.



    "למחרת היום ממהר קפקא אל הגן ובידו המכתב. הילדה ממתינה לו, ומאחר שטרם למדה קרוא וכתוב, הוא קורא באזניה את המכתב. הבובה מצטערת מאוד, אבל נמאס לה לגור כל הזמן עם אותם אנשים. היא צריכה לצאת ולתור את העולם, לרכוש ידידים חדשים. לא משום שאין היא אוהבת את הילדה, אלא שהיא משתוקקת לראות נופים חדשים, ולפיכך עליהן להיפרד לזמן-מה. ואז מבטיחה הבובה לכתוב אל הילדה מדי יום ולעדכן אותה במעשיה.



    "כאן מתחיל הסיפור לשבור את לבי. העובדה שקפקא טרח לכתוב את המכתב הראשון מדהימה כשלעצמה, אבל עכשיו הוא מתחייב לתוכנית שלפיה יכתוב מכתב חדש מדי יום - וכל זאת רק כדי לנחם את הילדה, הזרה לו לחלוטין, ילדה שנתקל בה דרך מקרה יום אחד אחר-הצהריים בפארק. איזה מין אדם עושה דבר כזה. הוא המשיך בכך שלושה שבועות, נתן. שלושה שבועות. אחד הסופרים המבריקים בתולדות האנושות מקריב את זמנו - את זמנו היקר, ההולך ואוזל - לכתיבת מכתבים דמיוניים מבובה אבודה. דורה מספרת שהוא כתב כל משפט בתשומת לב מדוקדקת לפרטים, שזו היתה פרוזה מדויקת, מצחיקה ומרתקת. כלומר, זאת היתה פרוזה של קפקא, ומדי יום, במשך שלושה שבועות, יצא אל הגן וקרא באוזני הילדה מכתב נוסף. הבובה גדלה, הולכת לבית-הספר, מכירה אנשים חדשים. היא שבה ומבטיחה לילדה כי היא אוהבת אותה, אבל רומזת על סיבוכים שהתפתחו בחייה ואינם מאפשרים לה לשוב הביתה. לאט-לאט מכין קפקא את הילדה לרגע שבו תיעלם הבובה מחייה לנצח. הוא מתקשה למצוא סיום מספק ודואג שמא, אם לא יצליח בכך, יפוג הקסם. אחרי שהוא בוחן כמה אפשרויות הוא מחליט לבסוף לחתן את הבובה. הוא מתאר את הצעיר שהיא מתאהבת בו, את מסיבת האירוסים, את החתונה הכפרית, אפילו את הבית שבו גרים עתה הבובה ובעלה. ואז, בשורה האחרונה, נפרדת הבובה מחברתה הוותיקה והאהובה.



    "בשלב זה, כמובן, הילדה כבר לא מתגעגעת אל הבובה. קפקא נתן לה משהו חדש במקומה, ועד שחלפו שלושת השבועות ריפאו אותה המכתבים מאומללותה. יש לה סיפור, וכשמתמזל מזלו של אדם והוא חי בתוך סיפור, חי בתוך עולם דמיוני, מכאובי העולם הזה נעלמים. שכן כל עוד הסיפור נמשך, המציאות שוב איננה קיימת."


    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/8/11 03:52:
      תודה רבה
        10/7/08 13:39:

      צטט: ליטל. 2008-07-02 22:26:09

      צטט: joe harris 2008-07-02 22:05:18

      העלית כמה נקודות מעניינות. קודם כל, אולי דווקא המינוח כאן הוא בעייתי : עצם ההגדרה של המושג 'שקרי' כוללת בתוכה את ההנחה של 'מציאות כשלעצמה' וזה, מסכימה, אני לא חושבת שזה שקרי, השתמשתי בזה כדי להראות באיזו קלות הדיכוטומיה הזו תמיד ניתנת להיפוך ומניפולציה . כמו שציינת, מושג לא רלוונטי במציאות הסיפורית, כמו גם (וזה אולי מעניין יותר) במציאות הנראטיווית האישית שכל אדם בורא לעצמו על פי צרכיו הנפשיים. היות ומבנה הנפש שלנו הוא כזה שתמיד משלה אותנו שהמציאות האישית שלנו היא המציאות כשלעצמה אני לא חושב שזה נכון לכנות מצב עניינים כזה בשם 'שקר' או 'הונאה עצמית'. אנחנו פשוט לא בנויים להיות מודעים לכל הדברים בבת-אחת (זה כנראה מכאיב מדי) זה הרבה יותר מזה לדעתי. המוגבלות שלנו לתפוס את העולם קשורה במיליון ואחת מוגבלויות ספציפיות, הבסיסית ביותר היא הדבקות שלנו בגוף, אנחנו יכולים להמצא במקום אחד בלבד בכל רגע ולהתבונן רק אל כיוון אחד (המדיה פרצה את זה קצת ובכל זאת זו המגבלה הכי משמעותית ובסיסית לדעתי) . אחר כך יש את עניין המחשבה, היא בתנועה מתמדת ככה שאין לנו שום יכולה לקלוט מידע מבלי לעבד אותו ולשחק בו וכאן גם נכנסת הפסיכולוגיה, האופן בו נעבד את המידע יהיה תוצר של המפגש שלו עם הזיכרון שלנו והצרכים שלנו ועוד. וגם כשאנחנו מתעלים על עצמנו מדי פעם ומצליחים איכשהוא לראות תבנית מסוימת בחיים שלנו שלא ראינו קודם, גם אז אי אפשר לומר שראינו משהו כמו שהוא באמת, אלא שלכל היותר הצלחנו להבין טוב יותר את הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם (זה אולי נשמע מדכא, במובן הזה שאנחנו מבלים את חיינו במין חושך תמידי, אבל לדעתי זאת המשמעות האמיתית של המושג 'חופש'). זה נכון, מה שאנחנו יכולים לעשות זה למפות ולהבין איך העולם מתרחש מחדש אצלנו בראש, לבצע מניפולציות על המידע ולשלול אותן, אי אפשר ללכוד את העולם, אבל המאבק התמידי על המודעות הוא האתגר הכי מרתק שיש. זה יכול לדכא או לשמח, גם זה יושפע מהקריאה האישית שלנו.

      אני מאוד מסכים איתך לגבי התיאור של קפקא כמי שוויתר במשהו על עצמו, התיאור הזה ללא ספק גובל בהתחסדות (וזאת חולשה כללית של הספר אגב), שכן זאת תמצית מהותו של כל סופר לעשות בדיוק את מה שמתואר כאן לגבי קפקא (אני לא חושב שסופר אחר כלשהוא היה בוחר לעשות משהו אחר גם אם ידע בוודאות שאלו ימיו האחרונים בעולם). לא דברתי על קפקא ספציפית, כל פעולת יצירה היא מצד אחד הביטול הכי חריף של העצמי, ומצד שני המגלומניה הכי גדולה שיש. האלהה של עצמך.

      יותר מדי הסכמה יש פה. אין לך את התמימות הנדרשת כדי שיהיה אפשר לרצוח לך אותה. :-)

      נחכה לאיזה מתנגח.

       

       

       תוהה אם תופיע לפתע התגובה בשלמותה

       

        7/7/08 12:42:
      תודה.
        5/7/08 12:23:

      גם אני אהבתי את הספר ובכלל את פול אוסטר.. תמיד
        5/7/08 12:09:

      יותר מדי הסכמה יש פה. אין לך את התמימות הנדרשת כדי שיהיה אפשר לרצוח לך אותה. :-)

      נחכה לאיזה מתנגח.  

       

       

      אני מסכים עם כל מה שנכתב.אבל אני מוכן לקחת על עצמי את תפקיד המתנגח ,אם תרצו. 

        4/7/08 17:47:

      תחליף נהדר לספסלי האקדמיה, ועוד בלי לשלם שכר לימוד.

      טקסט משובח ואחר כך חילופי דברים המאירים אותו.

       

      תודה.

        3/7/08 23:45:

      צטט: סאני סייד דאון 2008-07-03 22:09:12

      ההתמסרות הזו, ושיגעון הגדלות שבצידה הם חלק בלתי נפרד, נדמה לי, מהצורך ליצור.

      כולנו מיני-אלוהים. אוסטר אוהב לעסוק במרווחים הללו בין מציאות לבדיה - בספרות, בקולנוע, בחיים.

      זה נושא מרכזי ב"ליל האוב" שלו, שם הספר נע בין מציאות חייו של הגיבור-הסופר ובין עלילת הרומן שהוא כותב והן מתערבבות זו בזו עד שעולה השאלה האם הכתיבה יוצרת את המציאות עצמה.

      שאלה לא לגמרי מופרכת, לדעתי(:

       

       

      צטט: ליטל. 2008-07-02 20:53:39

      במובן הזה דווקא אפשר לטעון שהספרות היא פחות שקרית, משום שהיא שקר מוסכם, היא לא מתיימרת להיות אמיתית, בעוד שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על המציאות יש בו תמיד מעין הונאה עצמית.

      גם מענין הפורטרט שהסיפור הזה מעמיד לדמות של הסופר. לכאורה הוא מקריב את עצמו למען הילדה, אבל למעשה ההקרבה הספרותית הזו למען הקורא, הביטול העצמי הזה, הוא גם שיגעון הגדלות המושלם. נעילת הנעליים של אלוהים. זה ויתור על האינטרס היומיומי כדי להתמסר למעשה בריאה.

       

       לא מופרכת בכלל. רק לא ניתנת לסיכום.

       

       

       

      ההתמסרות הזו, ושיגעון הגדלות שבצידה הם חלק בלתי נפרד, נדמה לי, מהצורך ליצור.

      כולנו מיני-אלוהים. אוסטר אוהב לעסוק במרווחים הללו בין מציאות לבדיה - בספרות, בקולנוע, בחיים.

      זה נושא מרכזי ב"ליל האוב" שלו, שם הספר נע בין מציאות חייו של הגיבור-הסופר ובין עלילת הרומן שהוא כותב והן מתערבבות זו בזו עד שעולה השאלה האם הכתיבה יוצרת את המציאות עצמה.

      שאלה לא לגמרי מופרכת, לדעתי(:

       

       

      צטט: ליטל. 2008-07-02 20:53:39

      במובן הזה דווקא אפשר לטעון שהספרות היא פחות שקרית, משום שהיא שקר מוסכם, היא לא מתיימרת להיות אמיתית, בעוד שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על המציאות יש בו תמיד מעין הונאה עצמית.

      גם מענין הפורטרט שהסיפור הזה מעמיד לדמות של הסופר. לכאורה הוא מקריב את עצמו למען הילדה, אבל למעשה ההקרבה הספרותית הזו למען הקורא, הביטול העצמי הזה, הוא גם שיגעון הגדלות המושלם. נעילת הנעליים של אלוהים. זה ויתור על האינטרס היומיומי כדי להתמסר למעשה בריאה.

        

       

       

        3/7/08 01:41:
      צטט: אלית מאיירת 2008-07-02 19:23:21

      האם ניתן להתאהב בשלושה גברים 

      אפשר גם במאה, מצד שני אנחנו מתאהבים רק בעצמנו.

       

        3/7/08 01:18:

      צטט: אלית מאיירת 2008-07-03 00:05:34

      צטט: joe harris 2008-07-02 20:12:46

      צטט: אלית מאיירת 2008-07-02 19:23:21

      האם ניתן להתאהב בשלושה גברים

      בבת אחת

      ברגע ?

       

       

      אפשר גם בשמונה, תלוי בז'אנר

       התכוונתי לקפקא, לאוסטר ואליך...

      צוחק

       

       

       

      הצעה מחמיאה ומעניינת(וגם חסרת תקדים מבחינתי). מעכשיו אני אוכל ללבוש טי-שירט עם הכיתוב המקורי :

       

      I have been co-loved together with kafka and oster for sale a new subaru

        3/7/08 00:05:

      צטט: joe harris 2008-07-02 20:12:46

      צטט: אלית מאיירת 2008-07-02 19:23:21

      האם ניתן להתאהב בשלושה גברים

      בבת אחת

      ברגע ?

       

       

      אפשר גם בשמונה, תלוי בז'אנר

       התכוונתי לקפקא, לאוסטר ואליך...

      צוחק

       

        2/7/08 22:56:
        2/7/08 22:33:

      צטט: ליטל. 2008-07-02 22:27:25

      זה רק אצלי שהאתר חותך תגובות באמצע?

       

        2/7/08 22:27:
      זה רק אצלי שהאתר חותך תגובות באמצע?
        2/7/08 22:26:

      צטט: joe harris 2008-07-02 22:05:18

      העלית כמה נקודות מעניינות. קודם כל, אולי דווקא המינוח כאן הוא בעייתי : עצם ההגדרה של המושג 'שקרי' כוללת בתוכה את ההנחה של 'מציאות כשלעצמה' וזה, מסכימה, אני לא חושבת שזה שקרי, השתמשתי בזה כדי להראות באיזו קלות הדיכוטומיה הזו תמיד ניתנת להיפוך ומניפולציה . כמו שציינת, מושג לא רלוונטי במציאות הסיפורית, כמו גם (וזה אולי מעניין יותר) במציאות הנראטיווית האישית שכל אדם בורא לעצמו על פי צרכיו הנפשיים. היות ומבנה הנפש שלנו הוא כזה שתמיד משלה אותנו שהמציאות האישית שלנו היא המציאות כשלעצמה אני לא חושב שזה נכון לכנות מצב עניינים כזה בשם 'שקר' או 'הונאה עצמית'. אנחנו פשוט לא בנויים להיות מודעים לכל הדברים בבת-אחת (זה כנראה מכאיב מדי) זה הרבה יותר מזה לדעתי.  המוגבלות שלנו לתפוס את העולם קשורה במיליון ואחת מוגבלויות ספציפיות, הבסיסית ביותר היא הדבקות שלנו בגוף, אנחנו יכולים להמצא במקום אחד בלבד בכל רגע ולהתבונן רק אל כיוון אחד (המדיה פרצה את זה קצת ובכל זאת זו המגבלה הכי משמעותית ובסיסית לדעתי) . אחר כך יש את עניין המחשבה, היא בתנועה מתמדת ככה שאין לנו שום יכולה לקלוט  מידע מבלי לעבד אותו ולשחק בו וכאן גם נכנסת הפסיכולוגיה, האופן בו נעבד את המידע יהיה תוצר של המפגש שלו עם הזיכרון שלנו והצרכים שלנו ועוד.   וגם כשאנחנו מתעלים על עצמנו מדי פעם ומצליחים איכשהוא לראות תבנית מסוימת בחיים שלנו שלא ראינו קודם, גם אז אי אפשר לומר שראינו משהו כמו שהוא באמת, אלא שלכל היותר הצלחנו להבין טוב יותר את הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם (זה אולי נשמע מדכא, במובן הזה שאנחנו מבלים את חיינו במין חושך תמידי, אבל לדעתי זאת המשמעות האמיתית של המושג 'חופש'). זה נכון, מה שאנחנו  יכולים לעשות זה למפות ולהבין איך העולם מתרחש מחדש אצלנו בראש, לבצע מניפולציות על המידע ולשלול אותן, אי אפשר ללכוד את העולם, אבל המאבק התמידי על המודעות הוא האתגר הכי מרתק שיש. זה יכול לדכא או לשמח, גם זה יושפע מהקריאה האישית שלנו. 

      אני מאוד מסכים איתך לגבי התיאור של קפקא כמי שוויתר במשהו על עצמו, התיאור הזה ללא ספק גובל בהתחסדות (וזאת חולשה כללית של הספר אגב), שכן זאת תמצית מהותו של כל סופר לעשות בדיוק את מה שמתואר כאן לגבי קפקא (אני לא חושב שסופר אחר כלשהוא היה בוחר לעשות משהו אחר גם אם ידע בוודאות שאלו ימיו האחרונים בעולם). לא דברתי על קפקא ספציפית, כל פעולת יצירה היא מצד אחד הביטול הכי חריף של העצמי, ומצד שני המגלומניה הכי גדולה שיש. האלהה של עצמך. 

      יותר מדי הסכמה יש פה. אין לך את התמימות הנדרשת כדי שיהיה אפשר לרצוח לך אותה. :-)

      נחכה לאיזה מתנגח.  

       

       

        2/7/08 22:05:

      צטט: ליטל. 2008-07-02 20:53:39

      זה סיפור ממש מקסים, אבל מעורר בי שאלות.  בלי אבל בעצם. ו' החיבור.

      חושבת: הדיכוטומיה הזו שקר-אמת, תמיד ניתנת להיפוך ולהפרכה. 

      המציאות כשלעצמה לא נגישה לנו, אלא דרך הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אודותיה.

      במובן הזה דווקא אפשר לטעון שהספרות היא פחות שקרית, משום שהיא שקר מוסכם, היא לא מתיימרת להיות אמיתית, בעוד שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על המציאות יש בו תמיד מעין הונאה עצמית.

      במקרה הזה האפקט הוא לא של ספרות או דימוי, שהרי הילדה מאמינה שלא מדובר בבדיה, ככה שזה חוזר להיות השקר של המציאות. מעבר לכל זה, אני שואלת את עצמי האם אפשר לסכם את הממד של הבדיה בחיינו כנחמה על קשיי המציאות, שהרי בדיה יכולה להיות גם זוועה. יש איזה קסם בבדיה שהוא מעבר לנחת שהיא עשוייה להסב לנו. אנחנו מסכימים לה והולכים איתה, אולי לא למרות שהיא שקרית, אלא בגלל שהיא שקרית, ולכן פטורה מהונאה עצמית. (יצא לי סינית. אולי.) 

      גם מענין הפורטרט שהסיפור הזה מעמיד לדמות של הסופר. לכאורה הוא מקריב את עצמו למען הילדה, אבל למעשה ההקרבה הספרותית הזו למען הקורא, הביטול העצמי הזה, הוא גם שיגעון הגדלות המושלם. נעילת הנעליים של אלוהים. זה ויתור על האינטרס היומיומי כדי להתמסר למעשה בריאה.

        

       

       

      העלית כמה נקודות מעניינות. קודם כל, אולי דווקא המינוח כאן הוא בעייתי : עצם ההגדרה של המושג 'שקרי' כוללת בתוכה את ההנחה של 'מציאות כשלעצמה' וזה, כמו שציינת, מושג לא רלוונטי במציאות הסיפורית, כמו גם (וזה אולי מעניין יותר) במציאות הנראטיווית האישית שכל אדם בורא לעצמו על פי צרכיו הנפשיים. היות ומבנה הנפש שלנו הוא כזה שתמיד משלה אותנו שהמציאות האישית שלנו היא המציאות כשלעצמה אני לא חושב שזה נכון לכנות מצב עניינים כזה בשם 'שקר' או 'הונאה עצמית'. אנחנו פשוט לא בנויים להיות מודעים לכל הדברים בבת-אחת (זה כנראה מכאיב מדי) וגם כשאנחנו מתעלים על עצמנו מדי פעם ומצליחים איכשהוא לראות תבנית מסוימת בחיים שלנו שלא ראינו קודם, גם אז אי אפשר לומר שראינו משהו כמו שהוא באמת, אלא שלכל היותר הצלחנו להבין טוב יותר את הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם (זה אולי נשמע מדכא, במובן הזה שאנחנו מבלים את חיינו במין חושך תמידי, אבל לדעתי זאת המשמעות האמיתית של המושג 'חופש').

       

      אני מאוד מסכים איתך לגבי התיאור של קפקא כמי שוויתר במשהו על עצמו, התיאור הזה ללא ספק גובל בהתחסדות (וזאת חולשה כללית של הספר אגב), שכן זאת תמצית מהותו של כל סופר לעשות בדיוק את מה שמתואר כאן לגבי קפקא (אני לא חושב שסופר אחר כלשהוא היה בוחר לעשות משהו אחר גם אם ידע בוודאות שאלו ימיו האחרונים בעולם).

        2/7/08 20:53:

      זה סיפור ממש מקסים, אבל מעורר בי שאלות.  בלי אבל בעצם. ו' החיבור.

      חושבת: הדיכוטומיה הזו שקר-אמת, תמיד ניתנת להיפוך ולהפרכה. 

      המציאות כשלעצמה לא נגישה לנו, אלא דרך הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אודותיה.

      במובן הזה דווקא אפשר לטעון שהספרות היא פחות שקרית, משום שהיא שקר מוסכם, היא לא מתיימרת להיות אמיתית, בעוד שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על המציאות יש בו תמיד מעין הונאה עצמית.

      במקרה הזה האפקט הוא לא של ספרות או דימוי, שהרי הילדה מאמינה שלא מדובר בבדיה, ככה שזה חוזר להיות השקר של המציאות. מעבר לכל זה, אני שואלת את עצמי האם אפשר לסכם את הממד של הבדיה בחיינו כנחמה על קשיי המציאות, שהרי בדיה יכולה להיות גם זוועה. יש איזה קסם בבדיה שהוא מעבר לנחת שהיא עשוייה להסב לנו. אנחנו מסכימים לה והולכים איתה, אולי לא למרות שהיא שקרית, אלא בגלל שהיא שקרית, ולכן פטורה מהונאה עצמית. (יצא לי סינית. אולי.) 

      גם מענין הפורטרט שהסיפור הזה מעמיד לדמות של הסופר. לכאורה הוא מקריב את עצמו למען הילדה, אבל למעשה ההקרבה הספרותית הזו למען הקורא, הביטול העצמי הזה, הוא גם שיגעון הגדלות המושלם. נעילת הנעליים של אלוהים. זה ויתור על האינטרס היומיומי כדי להתמסר למעשה בריאה.

        

        2/7/08 20:12:

      צטט: אלית מאיירת 2008-07-02 19:23:21

      האם ניתן להתאהב בשלושה גברים

      בבת אחת

      ברגע ? 

       

       

      אפשר גם בשמונה, תלוי בז'אנר
        2/7/08 19:23:

      האם ניתן להתאהב בשלושה גברים

      בבת אחת

      ברגע ? 

        2/7/08 19:14:

      סיפור קפקאי כתחליף לתפיסת מציאות + דרושה בובה.

       

       

      ממש כמו הבלוג שלך....