הרהורים...
הרהורים בעניין פרק ב במשפחה שיש לה ילדים עם צרכים מיוחדים בתכלס , אני ממקומי האישי, רק גבר בעל רמת נתינה גבוהה יוכל להיכנס לנעליי המשפחה שלי ומאחר ורוב הגברים הם אנוכיים ואגואיסטים, זה לא קל למצוא כזה גבר. עם זאת, מצאתי לא אחת גבר כזה עם רמת נתינה כזו, אך הבעיה שלי היתה שהוא רצה להביא עוד ילדים ואני לא. השיקולים שלי לגבי פרק ב: מצד אחד לא להיכנס לזה עד שהילדים שלי יגדלו "ויזדקקו" לי פחות ולבתי חולים עוד פחות, וזאת כי קשה לנהל זוגיות תחת אש, משמע תחת אשפוזים חוזרים ולפעמים ממושכים. (רק בשנה שעברה אושפזנו לפחות 10 פעמים מלבד ריצות למיון וכאלה) עוד צד , זה מה המטרה של פרק ב אצל רובינו אם לא כולנו? למצוא אי של שקט ושלווה , לשפר את איכות החיים למצוא מרגוע ופינה חמה להניח את הראש. אצלי בבית אין כזה דבר שיגרה, אי של שקט ושלווה? קשה לומר כשיש הרבה התרוצצויות והתעסקויות , אז למה להיכנס לזה? ולמה להכניס אדם חדש לתוך המערבולת הזו? מצד שלישי, זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע, החיים יפים ומלאי שימחת חיים, די ורודים ולמי שחי אותם הוא לא מרגיש את הקושי כמו שזה נראה מהצד, אז למה להשחיר ולהקצין את התמונה??? אולי כי זוגיות אחת קרסה ומפחדת להתנצל בכל פעם? לא רוצה להיות בעמדה של להרגיש צורך לפצות בכל פעם שנעדרת מהבית? אולי כי כל יציאה מהבית מפחיתה מהערך העצמי של אמא ואשה מתפקדת? עוד צד, אם כבר יש גבר שמוכן לקחת אותי עם החבילה שלי, אז אני שואלת את עצמי, מה הדפקט שלו? למה שלא יחפש משפחה בריאה לגדל ביחד? וזה מוביל אותי למסקנא שבטח יש לו איזה מום נסתר שלא עליתי עליו...  בטח יצא מבולבל, אבל ניסתי לתמצת את מה שאני מרגישה סביב הנושא של פרק ב וילדים עם צרכים מיוחדים. בלי חיבוקים של עידוד ורחמים, אם יש משהו שאני לא סובלת זה חיבוקים מרחמים (עוד סעיף נפשי כתוצאה מהמערכת) |