אהבה מאוחרת לאולריקה מיינהוף (נכתב במלאת שלושים שנה למותה) בימים טרופים אלה (ומתי הימים אינם טרופים בארצנו הקטנטונת...?) - משהו שונה. ואולי לא. כנער בעל כרבולת זקורה, היו לי, כמו לכולנו, חלומות על נשים. הייתה המציאות, והיה החלום. במציאות, היו בנות הכתה, בנות השבט, בנות השכבה, אתן התרחצנו במקלחת המשותפת. לבושות חולצה דמויית רובשקה רוסית ומכנסיים קצרים עם גומי. חברות נהדרות, בנות-שיחה, לרוב מוכשרות מהבנים ובאותה השקפת-עולם. הצד המיני היה זניח כי הרגשנו כמו אחים ואחיות. במציאות, מובן שפזלנו הצידה. הייתה עלייה מארצות המזרח ומצפון אפריקה. אלה היו בנות שקשה היה להשיג אותן. המשפחות שמרו עליהן כבבת-עינן ותמיד היו מלוות באחד מבני המשפחה, בעיקר באחים גברתנים. גם הירושלמיות היוו בעיה כי הן תמיד הלכו בעדר. כזאבים מנוסים המתנו שכבשה אחת תתחיל לפגר אחרי העדר. וכשעטנו לצייד, מצאנו שרק אחד מאתנו ניצוד על ידי אותה כבשה תמה. השאר נשארו רעבים. שדות ציד אחרים היו חוף בת-גלים, שהיה ידוע בבנותיו היפות, וחופים נוספים. גם כאן ללא הצלחה יתרה, כי בנות גילנו היו כל כך בשלות, שהעדיפו שינגסו בהן חיילים מבלי ששיניהם תקהנה. בשנת 1957 באה לנו הגאולה. פולני אחד בשם גומולקה נתן לבנות היהודיות לעלות לארץ. לפתע מצאנו "שדות ציד נצחיים" (לפי הגדרת גן העדן האינדיאני). בנות מחונכות, מנומסות, משכילות, יודעות מה הן רוצות מהחיים, יודעות את רזי הדיאטה ואת סודות הטיפוח, ועיקר העיקרים –יודעות את החינחון, המחמאה, המלה הטובה – כל הדברים שהעלו את האגו הנערי שלנו לשחקים. החלום הגיע מעולם הסרטי, איש איש ומשאת-נפשו. אלה מבינינו, שסבלו מגמילה מוקדמת מחלב-אם, פינטזו על אלות-השפע האיטלקיות כמו אנה מניאני או סופיה לורן וכשיא – השחקנית האמריקנית ג´ין מיינספילד. אחרים פינטזו על שחקניות בובתיות כמו לסלי קרון, ומי שחיפש אשה זנותית עם לב זהב הלך לצפות ב"אירמה לה-דוס". בתחילת שנות ה-60 כל החלומות התאחדו בסרט "דוקטור נו". מול עיניו המשתאות של שון קונרי(ופינו הפעור מזיל הריר), עולה אט אט מהים התגלמות כל החלומות – האחת והיחידה – בתולת-הים אורסולה אנדרס. שילוב של תמימות, נשיות גועשת, אכזריות - שילוב של ליידי וזונה - ובלתי ניתנת להשגה. ------------- ירדנו מהעץ הגבוה של החלומות ושקענו באפרוריות החיים. נישואין, ילדים, לימודים, עבודה, משכנתאות, גירושין, דמי מזונות, משפטים. וגם הכרבולת החלה להשמט. ואז, בתחילת שנות ה-70, חזר החלום. התאהבתי אפלטונית בלא אחרת מאשר אולריקה מיינהוף, חברת סייעת "הצבא האדום" בגרמניה, שללא כל צדק כונתה "כנופיית באדר-מיינהוף". כשאני מנסה כיום לראות מה משך אותי אליה, קשה לי לסדר את המחשבות. יפה היא לא הייתה, לא שידרה סקסאפיל, אם כי נאה בדרכה-היא. גם לא חכמה במיוחד ואולי מפגרת פיגור קל כתוצאה מאירוע מוחי שעברה. ככל שאני הופך בדמותה, אני חש רגשי אבהות כלפי אותה הנערה ורצון להגן עליה לאחר שהתגלגלה שלא מרצונה לסיטואציה והפכה לדמות לאומית נערצת, מודל לחיקוי. נכנסה למשבצת שלא שייכת לה וגרפה את כל קופת הפירסום שלא הגיעה לה. משהו שהיה גדול על פי מידותיה, וברגע של משבר – התאבדה. במחשבה שניה, היא הייתה אותו תוצר של החלומות שלי למהפכה עולמית שכולנו חלמנו עליה. ראיתי בה את בת הזוג האידיאלית לצעוד יחד תחת הדגל האדום, להביט בתקווה אל האופק וליצור עולם טוב, הוגן ושיוויוני יותר. היא התאבדה. עזבה לעולם אחר. אני נשארתי בעולם הזה עם חלום מנופץ. |