על כוס קפה של בוקר אמר דרור לגונק: "אני שמח שגילית איפה אני גר."

"לא קל למצוא מישהו שחי בפורד טרנזיט בלי גלגלים." אמרה גונק.

"אז איך בכל זאת מצאת אותי?"

"בן לולו עזר לי. הוא גילה שאתה בא לתת את הכביסה המלוכלכת לאמא שלך פעם בשבוע." ("גם כן אנרכיסט," חשבה בלבה.)

"הוא עקב אחרי? ידעתי שמישהו עוקב אחרי. חשבתי שהוא מהשב"כ. בגלל זה עשיתי לו מארב."

"אני מקווה שהוא לא יגיש בסוף תלונה. יש לו עדיין זעזוע מוח." אמרה גונק.

דרור משך בכתפיו. "הוא לא היה צריך להתגנב ככה לדלת שלי." 

"הוא בסך הכל רצה לתת לך מכתב!"

"מי כותב היום מכתבים? זה לגמרי פאסה!"

"אני כותבת מכתבים."

"כן. נכון. אני באמת מצטער. הייתי צריך להתקשר אליך לפני שמונה חודשים, כשקבלתי ממך את המכתב ההוא. הייתי אידיוט. בגללי הפסדנו שנינו זמן יקר. יכול היה להיות לנו רומן נהדר וארוך, ועכשיו יכול להיות לנו רק רומן נהדר וקצר."

"למה זה?" שאלה גונק.

"כי לא נשאר לי עוד הרבה זמן לחיות." אמר דרור.