שוררו חברי העמותה לחקר התמותה, אבל לפעמים נעים להיזכר.

צירוף נסיבות לא מזהירות הוביל אותי למסע קטן ומהנה בזמן אתמול בערב, בדרך הביתה, אחרי יום ארוך ארוך.

השבוע עמדה לרשותי המכונית הוורודה שבדרך כלל מסיעה את האיש לעבודה שלו, שקרובה הרבה יותר. בצירוף מקרים מפתיע, בדיוק נגמר לה הגז במזגן.

בנוסף לדליפת גז מסתורית שעשרה מוסכים טרם הצליחו לגלות, הוורודה מציגה עוד כמה מאפיינים מיוחדים.

לדוגמה, היא מתניעה בלחיצת כפתור, כי הסוויץ' התקלקל ורנו רוצים על חלק חלופי 2 מיליון שקל בערך. חוץ מזה, היא מצוידת באבזר רטרו הכרחי בדמות רדיוטייפ, כן כן. החלל המיועד לאבזרי שמע בטווינגו הוא אנכי כמעט לחלוטין, ומסתבר שדיסקים לא אוהבים את הפוזה הזו. וכך אמצעי הבידור הוורודים מוגבלים לקלטות שהספיקו לצאת בטרם השתלטות הדיסק על חיינו. ומה אומר לכם, הן מגלות עמידות מפתיעה.

מכירים את זה שכשאתם בשיא העייפות תוקפת אתכם רוח שטות היסטרית? כנראה זה ההסבר לכך שבעשר בלילה מצאתי את עצמי דוהרת באיילון, חלונות פתוחים לרווחה, ואני שואגת אל הרוח שממלאת לי את האוזניים ומסבכת לי את השיער: רוץ, אין לך לאן לרוץ, וכמובן - אני רוצה, רוצה לקנות מכונית. הכי 1989. הכי חיוך של אושר פשוט, של פעם, מאוטו בלי מיזוג אוויר ומשירים של להקה שהיתה הדבר הכי חם באותה שנה, אחרי שאלבום האוסף החזיר אותה למרכז העניינים. מהלהיטים הגדולים - למה לי פוליטיקה עכשיו וכוכבים דולקים - זוהרים עד היום דווקא קאנטרי ג'ו ומכונית, אבל התקליט בכללותו עדיין כיפי ביותר ושטותי להפליא, בדיוק מה שרשם דוקטור קליני למי שצריך קצת להתנתק מן הניתוק.