מאת רות פלדי לא אדע מה היה בראשית. ייתכן והיה זה תוהו ובוהו. פשוט לא זוכר.אני נמצא בתוך סירה קטנה בלב ים והגיבוה חזק. אני חותר בכל כוחי, אך אינני מתקדם... קר, חושך, לח, ואני בים הפתוח... המשוטים הארורים. אינני זז. הגלים הולכים ועולים... הולכים ומגביהים...והנה עוד אחד... אט אט מתרומם... מאיים...אני יודע שמייד יגבר ויציף את הסירה...סירת אגוז...ממש קטנטונת...מתנדנדת...פעם מעלה, פעם מטה...רטוב...אני חסר אונים. יודע שאינני יכול לעצור...יודע שעלי לפחד. שאני מפוחד עד מוות...יודע שעלי לצעוק. אני צועק!..לפתע הכל משתתק... שקט שלאחר, או כזה שלפני?...לא יודע... כך קורה... אין זוכרים, אין יודעים כלום... ופתאום , כמו מתחתיי,מתרוממת ספינת דייג ישנה... כמו אלה שניבנו עוד בימים הטובים... הי, האם היו כאלה אי פעם?... אינני זוכר..אינני זוכר דבר...ובכן, את ספינות העץ הישנות, את זה אני כן זוכר. ועוד איך... אותם סוסים טובים מהימים ההם . זוכרים?...היא מוכרת לי, הספינה... הנה החלונות הקטנים, הבום , הרולר בירכתיים, הדיוויסים, בצדדים, הווינטש והתופים...הכל כשהיה. דבר ארור אחד לא השתנה. אותה ארובה אכולה...היא נאכלה ונאכלה, אך לעולם לא אוכלה... עוד רגע, ואני עליה... איך?... מי עזר?...לא יודע... אני עליה, צועד על הסיפון, שומע איך הוא חורק מתחתי... וואלא, הברנש צמא לצבע. ואולי פה ושם גם לכאלאפאת... הסיפון הזקן והטוב...כל זיז וכל פס זפת מוכר לי. אם לא הייתי מתבייש, הייתי יורד על הברכיים ומנשק... אני צועד הלאה...עוד מעט אטפס אל תא ההגה, אפתח את הדלת ...היא בוודאי תחרוק, כמו תמיד, אחרי כל השנים שעברו, היא בוודאי תחרוק עוד יותר...אני בפנים...אני מתחיל להתרגל לאפילה...אין איש...היא מפליגה וליד ההגה אין איש...
מה אתה יודע, פלאי הטכניקה. החברה התקינו הגה אוטומטי... הפלא ופלא!... בספינת עץ ישנו הגה אוטומטי. יפה, יפה... מעניין איך היא פועלת כשהרשת על הקרקע. מעניין מאד...אני סוקר סביבי... אותם קירות מקולפים מרוחי צבע, שיכבה על גבי שיכבה. קילופים על גבי קילופים...אני פותח שוב את הדלת שנטרקה על ידי הרוח. אני שוב בחוץ. הרוח נושבת חזק ומכה בפנים. אני מתאושש. מתמתח,מרגיש שוב טוב. מביט בים. רגע של אושר. כאן הכל כשהיה....יש רוח ,ויש ים... נתזי המלח סופגים כל דבר. אפילו את הספק שעולה... אי שם עדיין מקנן הבלתי ידוע. סוף סוף הגעתי אל העולם שלי, אבל עם זאת, משהו עדיין מטריד....אני נפנה אחורה. דלת נפערת. אני נכנס דרכה ומוצא את עצמי באולם ענק מלא במכונות... מכונות, מכונות, ניצבות לאורך האולם שקצהו סמוי מן העין. אז זה חדר המכונות...משונה, זה לא התא הישן שלי, המזוהם בשמן מכונות. הן מותקנות בכל מקום. אורות מנצנצים מכל עבר. מיליוני כפתורים, מיליוני ידיות מתכת נוצצות, מיליוני גלילי נייר משורטטי קווים עולים ויורדים... אבל, היכן, היכן הם הדייגים שלי?... ופתאום אני רואה. הנה, הנה שם, במרחק... דמות. אני ממהר אליה, לבי מקיש בחוזקה. אני לידה. נוגע. נרתע...דמות ממוכנת. רובוט? היא לוחצת על הכפתורים המניעים מנופים, וכפותיהם מערבלות נוזלים בדוודים ענקיים, והם זורמים דרך צינורות אי שם אל על... זה פועל, זה דופק, זה גדול. זה איום, זה נשגב... אבל לא מובן...היכן אני?...שומע את קולי מהדהד במרחב ...היכן אני?...היכן אני?...איך אני בכל זה?...גלי הקול מכים היכן שמכים, ומיד כאילו בתשובה, נפתחות דלתות היכן שנפתחות, ואני נדחף בעדם... אין לי יותר שליטה על האירועים. לרגע נזכר באויר הצח שם מעל, ומיד הכל נעלם... אני מועבר מאולם אל פרוזדור, מפרוזדור אל מדרגות נעות, אתם שומעים נכון, נעות! ושוב אולם...ולתומי חשבתי שעל ספינת דייג ישנה מעץ דורכות רגליי!...סוף סוף אני שומע קולות אדם. אני נדחף ומגביר בכל כוחי את המהירות, חסר סבלנות למגע אנוש, דוחף במרפקי דלת ופורץ פנימה. נעמד. סוף סוף דייגים. אלי הטוב,סוף סוף בני אדם. אני נושם, אני נושף. אהלן, חברה. סוף סוף אתם... שקט. איש לא עונה. טוב, אולי לא שמעו... קורא בשנית . אהלן חברה, זה אני, חזרתי אליכם!שקט. אחד מרים את ראשו ובוהה אלי בפליאה. בניכור גמור. נו, מה יש להכריז בחגיגיות כל כך גדולה? אני תופש . אני מרסן רגשות, ואומר בנימוס. "שלום רבותי, חזרתי. הייתי רוצה להתקבל לעבודה". זה שהרים את הראש מתקרב. מיהו? הוא זר לי לגמרי. אני מתבונן בהם אחד אחד. מסתבר, לתדהמתי, שכולם זרים. ממש זרים לי. איש לא נשאר מאז...אבל, משהו בתנועותיהם מוכר לי, כאילו חלק ממני. הלה ממש קרוב . מתאים להיות הראיס. מתנהג כך כמו קפטן. הוא בוחן אותי בעיניים חקרניות. בררר... מביך. לבסוף הוא מפליט. "אין צורך". לא ירדתי לסוף כוונתו. אני פונה אליו שנית, בנימוס, "אדוני, הייתי רוצה לעלות על הספינה הזאת. עבדתי עליה שנים רבות ואני מכיר כל"...הראיס אינו מניח לי לסיים את המשפט ומנענע בראשו כיודע. האם הוא מכיר אותי, האם שמע אודותי, האם ידע כי אבוא? נראה כי התשובה היא כן משולש. אני מצפה לתשובה, והיא זהה לקודמתה. "אין צורך". עתה ברורות לי המילים כל צרכן... הוא ממשיך מבלי לבדוק אם הדבר מעניין אותי."הצוות מלא, יותר ממה שדרוש. עכשיו יש מכונות". אמת. איך שכחתי...מכונות.... אני מביט סביבי ולא רואה דבר מלבד חדר אוכל צר ומוכר לי בזוהמתו ובמצרכי המזון הפזורים על שולחנו. הכל נראה עכשיו צר ומחניק יותר מאי פעם. מה קורה כאן? היכן המכונות שראיתי שעה אחת קודם?... בוודאי,איך שכחתי...הם הלוא באולם הגדול... אבל, רגע, איך מתקשר האולם אל?...נכון, באמת איך?... אני מתקרב אל השולחן ומנסה להתיישב על אחד משני הספסלים הקבועים בצדדיו. הצוות מפנה מקום, יש לציין, ללא התלהבות מרובה ."נו, זוז קצת"... מחצית ישבני כבר על הספסל. גם זה משהו. עתה יש לי שהות להרהר על הכל, ולנסות ולחבר את קרעי האירועים למערכת הגיונית אחת. אני מסמן בידי לזה ממולי..."יש סיגריה,חבוב?"... לאחר תנועות ידיים נימרצת, הוא שולף קופסה, לאט, לאט...מעיף סיגריה, אני תופס אותה באוויר. גפרורים?... ומיד אחריה גם עפים הגפרורים. מדליק, נושם אל קרבי, ונושף מסך עשן... אוף... נראה שהכל מסתדר. סוף סוף. מתחיל להרגיש אוירה של פעם. כן, מעתה,הכל ייכנס לרוטינה. מיד יקומו לווירה, יעלו את הרשת אל הסיפון, הדגים יישפכו לערימה ואני אצטרף לצוות . נמיין דג, דג, לפי הסוג לתוך ארגזים, ואלה ירדו בכבוד אל המקרר בבטן הספינה, ואחר כך, כן, הזמן יעשה את שלו. ותיראו, בסופו של יום הם יקבלו אותי ... ההרהורים מפילים עלי תנומה. השעות חולפות. לא אוכל להעריך כמה. איש לא זע...עדיין מרגיש את חום מרפקו של הברנש הצמוד אלי...הוא עדיין חי. אני מהרהר, ומדוע לא? איזה מחשבה מטורפת היא זו?... לפתע אני משפשף את עיני, אלה ממול אינם אותם שראיתי שעה קודם.. מה קורה? הם שינו את הבעתם. מפחיד. קר. מחשבה ברורה כחודו של תער זוחלת בתוכי, וחורצת חריצים, חריצים... רובוטים! ממש לנגד עיניי הפכו לרובוטים.לאט לאט, יד אחר יד, רגל אחר רגל... זה הצמוד אלי חי. אני מרגיש את שרירי זרועו רוטטים, נידמה כי נלחמים על נפשם...לא ייתכן, זו מחלה מדבקת, או מה? צריך לקום. צריך לעשות מעשה, צריך לברוח...אני קם , אני צועק...אבל ללא קול...אני משפשף את עיני ומשאני מרפה... לא ייתכן, אותה חבורת דייגים חיה ורוטטת יושבת מולי... מה זה היה רגע קודם, האם היתה זו חולשת הדעת, תעתועי ראיה?...אני מתיישב מבוייש. מרגיש את הדם זורם אל מחצית ישבני הרדומה. מפליט אנחהוחוזרלנמנם.חולפות עוד שעות. לא יודע כמה. אני מתעורר כשבליבי מקננת חרדה. היכן אני?... תופש את שכני בזרועו. עדיין חמה, אבל מתחיל לחול גם בו שינוי. חציו המרוחק ממני קפוא. מסתכל קדימה . כל החבורה קפואה. אני תופש בזרוע שכני ומרימו. הוא חוזר לתפקד . לא רוצה לחזור ולהביט במבנים שהפכו גאומטריים ושעכשיו יושבים מעבר לשולחן. אלוהים, מה שהקרח מסוגל ליצור... אני מתחיל לצעוד עם בן-זוגי. משהו או מישהו כנראה מכתיב לנו את מהלכנו. הדלתות נפתחות לפנינו ונסגרות מאחורינו אוטומטית. עוברים שוב דרך מסדרונות ואולמות אין ספור.תמהוני הולך וגדל. הרי אין לספינה הזו סוף, וכשעלתה מן הים כל כך דמתה לזו מעץ הישנה הארורה שאני כל כך מכיר... ממשיכים... עתה החדרים קטנים. חדרונים. אני מציץ לתוך אחד. אישה יושבת מול חלון ימי עגול ובוהה אל הים. אני מתקרב אליה, זרוע הברנש התפושה בידי מתחילה לפרפר כמבקשת להימלט. אני מהדק את אחיזתי, וככל שאני מתקרב אל האישה, מתחזקת והולכת טלטלת הזרוע, עד שאיני יכול יותר להשתלט, ובעל הזרוע משתחרר ונעלם במסדרון הלילי.... אני מתיישב ליד האישה. זו אינה נפנית לראות מה היתה ההמולה שקרתה מאחורי גבה, מסתבר שהיא כבר יודעת... "זה תמיד כך", פלטה, "הם באים, הם מתקרבים אלי, ואז נמלטים"... דבריה הפליאוני בלקוניותם . התקרבתי יותר, השתוקקתי להבין את החידה שבדבריה, אבל מבטה פנה לאי שם, אל מעבר לחלון... "מה את עושה כל הימים?"... "הו, הרבה. כאן עסוקים תמיד"... מבטה עדיין הרחק הרחק... "במה אתם עוסקים, אם מותר לשאול"?, אני מגשש... "יש על מה להתבונן"... כך היא.... לפתע, כברק בשולי שמיים בהירים, היא מפנה מבטה לעומתי, אולם הוא עובר הרחק הרחק מעליי. צמרמורת עוברת בי. הרי אינה רואה אותי כלל... "באתי ממרחקים", אני לוחש, "האם תכיריני?"... "מכירה את כולכם... באים, מתקרבים ונמלטים. אני מכירה את כ-ו-ל-ם"... איני מצליח עדיין להפנות את מבטה אליי. אל היחיד, המפרפר לידה, הצמא למבטה המזהה, והמייחד אותי מכל האחרים. אני נשאר בגדר כולם. משתוקק לומר משהו שישבור את האלם שחודר לעצמותיי... "הן אמרת כי יש על מה להתבונן, הראי לי במה את מתבוננת?"... "על הים. הוא חזק"... היא אומרת כמעט ללא קול. אני ממש לידה, כתפי נוגעת בכתפה. מסב את מבטי אל הים הגועש הנשקף מבעד לחלון. היא נלחצת אלי... "האם אתה מרגיש כמה הוא חזק?"... אני מרגיש רצון כי יימצא גשר ביננו, ולכן מסנן בין שיני... "מי כמוני יודע. הן כל ימיי אני עליו"... מבטה עדיין קפוא. לא מצליח להתקרב. כתיפה נלחץ אלי ביתר עוז. לא רוצה להרפות ולכן ממשיך... "וכך כל הימים? רק לדעת שהוא חזק? האם בזאת את מסתפקת ?"... "תמיד הסתפקתי"... לא יכולתי, אותו רגע לקבל כי תשעה קבין של שיחה קניינם של נשים הוא. לידה, נחשבתי לפטפטן מובהק.היא אמרה את משפטה בסתמיות, אבל הרגשתי כי משהו חבוי מאחורי המילים. משהו מוכר לי, אף כי נשכח ממני זה מכבר.אני ממשיך ושואל... "תמיד? האם מאז ומתמיד את כאן ליד החלון? האם מעולם לא עזבת אותו?"... האשה מהססת רגע ומיד עונה... "מאז ומתמיד"... אך מוסיפה , "גם שם"... כבר התקדמות. שני משפטים וכמעט בנשימה אחת... "שם?"... אני תוהה, ..."והיכן זה שם?".. והיא עונה.... "בבית. תמיד ידעתי שהוא חזק"... אני ממאן לנתק את השיחה.... "מתי עזבת את הבית?"... "מעולם לא עזבתי את הבית, תמיד חיכיתי, תמיד"... מומנט ההפתעה תמיד בידה. איני יכול לחשב ולו מהלך אחד מראש. אני מסתכן בשאלה אישית ביותר... "למי, למי חיכית?"... היא אינה עונה. מרגיש כי אם לא אתרומם, אתאבן... נזכר בברנש שנשמט מידי ונמלט לאי שם... חובה עלי למוצאו. ומדוע דווקא אותו?, ומדוע דווקא אני? ובכן, כי אדם המנסה להימלט, סופו שימצא לו דרך, וחובה לעזור לו...ידוע לי כי זו סיסמה מפוקפקת, אבל בנסיבות אלו שאני תקוע, ובמשטר הזה בעל חוקים זרים ומוזרים, הכל ניתן ליישום...גם זאת אני יודע, כי עלי לנוע, ומהר, אם אני לא רוצה לקפוא ... אני עוזב את האישה, ומאותו רגע אני נסחף עם אותה מערכת החוקים בהם אני לכוד. אני נדחף שוב לתוך מסדרונות ומבוכים ומדרגות, ומתחיל להתרגל שוב לחשיכה, וכל מה שנראה לי רגע קודם חסר צורה הולך ומתבהר... ואז ראיתי אותם....הם עוברים על פני דחוקים, דחוסים, רבבות...צל צילם של דמותם בעבר. הם עוברים כערפילים העולים מן המים בשעת בוקר מוקדמת. אני מרגיש כי עוד רגע ייעלמו כשם שהופיעו. הם ניראים אדישים לגורלם הבלתי ניתפש, לעומת העולם הממוכן. החומר לעומת הרוח... אני ממשיך להיסחף ולחפש... עדיין אין סימן לנימלט. ולפתע, מבעד לתחושות הזוחלות בתוכי, חודרת בי ההכרה...מוטל עלי לחפש אותו, גם אם אעשה זאת כל חיי... כי מעתה זה היעוד שלי... משקיבלתי זאת, שוב לא הדאיגוני אדישות הרובוטים ויאוש ערפילי הצללים...אני נסחף... תמיד אותם תאים, תמיד אותן נשים ליד חלונות.... לפתע חודרת בי ההכרה ולופתת בתפישת זקיף את גרוני. בי! בי הן מתבוננות דרך החלון, והים להם ראי. ואם יש בעולם מי שיודע לאן פני מועדות, הרי אלה הן...ושנאה עזה אליהן גואה בקרבי. אלמלא אותן נשים, הייתי היום חופשי...כציפור דרור... יש לחסלן. אני יודע כי אם אצליח לחסל את האחת, תיפתר הבעיה מאליה. הרי, הן כולן דמות האחת ...אני ניגש חרש חרש, על בהונותי, ובדרך מנתח את דרך הביצוע. מחליט להלום בה מאחור, והיישר דרך החלון אל הים!... אני כבר לידה, היד מורמת . רק יש להניף תנופת ענק... ברגע זה נפנות אלי שתי עיניים גדולות ועצובות... "החזרת?"... אני קופא. ידי מעל ראשי. סוף סוף הכירה אותי. חזה עולה ויורד. נשימתה רוטטת. שערה על זרועי. עתה אנחנו אחד. אני מתיישב, כולי צמוד אליה. היא עומדת לטרוף אותי. בוודאות... אינני יכול להיקרע מעליה. היא דומה לפרח טורף. היא ידעה כי אבוא, היא ידעה כי אשב לידה, היא ידעה כי תסגור עלי...זרועותיה מושטות, אני מרגיש חנק. אני מנסה להימלט מחיבוקה, אך הוא שורפני בלהטו. הוא מצית בי כל שקולח, זע וצומח. היא רוטטת. עד אימה, ופולטת... "ציפיתי לך כל הימים. ידעתי כי תבוא. כי תגיע בסירה רעועה. כי תחזיר לי את עלומי שקרעת ממני"... עתה, כבר איני יודע את נפשי. אני עושה בה כל מה שגבר עושה באישה. אני לש ונאנק, ומועך, וזועק וחודר, ונוהם, ודש ונושך ונושק ובוכה ואוהב, ושונא...עד שהיא דוממת בין זרועותי, ואני מוטל ככלי ריק בין שדיה... השעות שוב חולפות. מתעורר מתרדמה כבדה. דממה סביב...דומיה... והיא בין זרועותי. פוחד להתרומם ולהתבונן בגוף הקר. לבסוף אני מתנער ומרים את ראשי הנח בין שני רכסי קרחונים בעלי פטמות על פסגותיהם. מביט לכל עבר כחיה לכודה. מייד ייכנס מישהו ויזעק, והמשטרה תבוא וגזר דיני ייחתך. והלוא באתי על מנת לדוג, להיות דייג כמו כל הדייגים... ועתה אני מעורב ברצח...איני מהרהר פעמיים, ומזנק החוצה דרך המסדרונות האפלים, הלאה, הלאה... לאחר זמן אני נעצר. האסימון נופל...מתחיל להבין... אותם מסדרונות דרכם אני מושך את גופתי, מתוכי הם מתמשכים, וכי האיש הקטן הרץ לאורכם, בתוכי הוא רץ...רץ...רץ... ועד היכן ימשיך לרוץ?...ועד מתי?...אני נרגע, מתיישב...באזני עולה שירת ציפורים...צפורים?... קולותיהן חדים כקולות המוני ילדים. האולם הוא כה גדול עד כי הם נראים במרחק כנמלים עסקניות... השירה מתגברת...אני מתרומם וצועד לקראתם. מזה יובלות לא פיעם בי אותו ריגוש שאני מעיז לקרוא לו תקווה. היכן הייתי, מה עשיתי זה אלפים בשנים?...לפתע לא זכרתי דבר. החיים זה עתה החלו, ואני צועד בלב קל כילד. אני מתקרב, הקולות גוברים...אני מבחין בהמוני ילדים מתרוצצים ובונים בניינים...איש אינו מבחין בי... אני עומד כך בשקט ומתבונן בעיניים תמהות...הראיתם מימיכם ילדים בונים מבני ענק ללא הדרכה?...ואיזה דמיון, ואיזו תנופה! מניחים לבנה על לבנה, מטייחים במלט, טיט או כל חומר אחר והמבנים הולכים וצומחים וגבהים והשמחה גדולה...אט, אט נקשרת מילה למילה, ומשפט למשפט ןכבר פורצת לה שירה אדירה , ואף אני, המביט מן הצד, מוכה הלם , ניסחף לשירה מבלי דעת... רק לאחר שעות רבות, משנפל לפתע שקט על הכל, הרגשתי כי לשוני יבשה וגרוני ניחר. ולאחר השקט באה החרדה, ואיני מבין מדוע. אני עוקב אחר מבטי הילדים ונוכח שפונים הם אל על. אל נקודה זעירה העומדת על נדבך עליון במרומי המגדל הגבוה מכולם. ואז, נשמע בכי . בכיו של תינוק מיותם העומד במרומי המגדל. נקודה זעירה במרומים. אני מתקרב למגדל, ומבחין בסדק הארור שמתחיל לתת את אותותיו בבסיסו. סדק קטן ההולך ומתרחב במהירות ענק. כל ניע של הפעוט במרומים מגדילו...הלוע האפל פוער את פיו לבלוע, והילדים ניבטים בי בתקווה ובתחנונים... הראיתם, הראיתם אי פעם עיני אלפי ורבבות ילדים נעוצות רק בכם, ומצפות מכם לישועה?...ומעל לכל פולחת יבבת פעוט גלמוד ממרומי המגדל.... קרתה לי הארה וראייתי התעצמה, או שהאור הלך וגבר, ואני רואה את הזאטוט ומבחין בפרטיו.האם אמרתי כי יראתי את הרובוטים, האם אמרתי כי יראתי את האישה הניבטת בי דרך ים חזק ומאיים, האמרתי אי פעם כי אני ירא את המסדרונות החשוכים, עטופי צלליות רפאים?...ומה כל אלה לעומת עיניו של פעוט, האפילות מאימה והצופות בי בתחינה אילמת...אותן אני ירא מכל... האם אוכל לעמוד מול אכזבתן הנואשת?... "להתפזר!" אני שומע אותי מפקד..."להתפזר מיד, ילדים, הרחק הרחק מהמגדל!"... הסדק הולך וגדל ומתענק...אני יודע כי אם לא אעשה מעשה אין לי עתיד... "קפוץ!" ... הפעוט המייבב משפשף את עיניו שאדמו ותפחו מבכי... "קפוץ , אני אתפוש אותך. מהר. אין זמן"... הילדים המודאגים מנסים להתקרב, אני מניף את זרועי, והללו נעצרים..."קפוץ! עכשיו!"... אני ממתיק את קולי ומשדלו, ובתוכי אני נושא תחינה. קפוץ פעוטון חביב, אל בין זרועותי, כדי שאדע שפעלתי משהו בין הריצות הריקות דרך המסדרונות. קפוץ, חמודון, כדי שאוכל להביט שוב בפני ילדים ולשמוע את צחוקם... ולפתע ידעתי, אם יעבור הכל בשלום, ואת הילדון אחזיק בזרועותי, אוכל לשוב אל בין הדייגים, והים שוב ינהם כבראשונה, והרוח הצפונית מערבית תבשר על סערה קרבה, ואוכל שוב לירוק במים, ולחבק אישה עם שובי לחוף. והשמש...שוב תהיה שמש, מעל ראשי, ותשזף את גבי המלוח דבוק הקשקשים... "קפוץ פעוטון", אני לוחש, קפוץ למען דייג וים ואישה ובית וילדים... "קפוץ, חמודי"...אני מנסה להרגיע את הזאטוט, ומנסה להפיח אומץ ברגליו הקטנטנות הדבוקות לנדבך בגבהים... ולפתע, הוא באויר...
"היי, מוטי, תתעורר, הרשת מוכנה , איפה דגים היום? תן הוראות לחבר'ה"... אני מתמתח, נותן פיהוק...מה זה היה? ...אין זמן, צריך להביא תוצרת... "יאללה, חברה, לעבודה"...אני יוצא ומסתכל על ספינת העץ הזקנה ומפליט..."לעזאזל היא שלי." "מיינה חבר'ה."..ו הרשת מתחילה לרדת אל המיים.... עד היום אני תוהה, אם נחת התינוק בשלום בין זרועותי . |