דמעות זעם הציפו את עיניי. יצור מתועב! ודאי נהנה עד בלי די מהחוכמה הנבובה שלו. ראיתי אותו מקפל את בגדיו ומסדר באופן מופתי את אוסף הדיסקים המאוס שלו, כשהוא מרפד אותם בנייר עבה. "לך לעזאזל!", קיללתי, ונעלתי בהפגנתיות את את דלת חדרי מאחוריי. שמעתי את דלת הכניסה נטרקת מספר פעמים, רעש גרירת חפצים, קולות גבריים אחרים, ולאחר מכן שקט. שקט שלא היה כאן שנתיים.

איזה שד דחף אותי להיכנס לחדרו? הקירות הערומים היו כל כך לבנים בלי התמונות שלו. הרצפה הייתה קרה וזרה ללא השטיח הבלוי שלו. מבלי משים הרגשתי לחלוחית בעיניי. מטומטמת! לבכות בגללו?  אלו הן דמעות רווחה, הסברתי לעצמי, אך עצמי לא האמינה. מבעד לריסיי הלחים הבחנתי משהו משחיר בפינת החדר. ודאי שכח משהו. התקרבתי. דיסק של ג'ז.

"בילי הולידיי", קראתי את שם הזמרת, ואחר את שם הדיסק - SOLITUDE   (=בדידות). היצור המתועב החליט כנראה להשאיר לי מזכרת שנונה במיוחד, לדעתו!

 אך מה דחף אותי לשים את הדיסק במערכת המשוכללת שבחדרי? אולי לנסות להבין, אחת ולתמיד, מה יש בצווחות הסקסופון השטותיות האלה? הקשבתי. אחר המשכתי להקשיב. אחר שמתי שוב מהתחלה. משהו החל לפתע להתבהר במוחי. היה איזה סדר באותו אי סדר מוסיקלי. מין סדר פרוע, משלהב, שונה כל כך מהסדר המסודר של מוצרט.

  לא הרגשתי כלל, שדלת הכניסה נפתחה שוב, והוא עמד בפתח חדרי. "שכחתי דיסק אחד", אמר. ואני שתקתי. לא יכולתי להוציא הגה. גרוני היה חנוק כשהבטתי בנעליו, וצלילים פרועים, נהדרים של ג'ז הציפו את החדר. (סוף)

כל הזכויות שמורות לאלומה עברון@