עכשיו.

ברגע זה ממש מעבר לספקות ולפחדים

אחרי שהתמסרתי עד כדי כניעה מוחלטת

הווייתי קוראת לך בוא.. בואי..

אפשר ברגע קט אחד של ויתור לעצור הכל.

את הרעש הבלתי פוסק בין האזניים

את הפחד שיורד אל הברכיים

את הריחוק והכאב

את שיברון הלב

הכל..

בוא.. בואי.. אל החסד של עכשיו..

בצל אהוב שלי הסר את קליפתך.

כן אני יודע זה מדמיע את עיניך..

אלה דמעות עתיקות שהתעלקו עליך

הנח.. הניחי להן לזלוג, להעלם מתוך נופך היפהפה..

אין בהן יותר צורך.

מחר.. משהו ודאי יהיה מחר. אולי עכשיו חדש?

אתמול. אוהם אתמול. כל כך חזק אתה אוחז.. יותר לופת. צובט.

סליחה.

אינני אשמה.

איני אשם.

גם לא הוא או היא או הם או הן.

זה כבר חלף כמו הענן של סתיו 1624 לספירה.. או לפני הספירה..

בואי.. בוא..

עכשיו..