בהתאם להזמנה נכנסתי לחדר בבית ברבור בתל אביב (לא רחוק משכונת התקוה ויד אליהו) - היו שם ד"ר גרי רייכשטין כמובן, והמדריך שהיה לו חלק חשוב בהתהוות המודעות של כבדי שמיעה.
 

והיו שם גם משהו שלא ראיתי כול ילדותי ונעורי - נערים ונערות מרכיבים מכשיר שמיעה -חלקם עם חוטים - חלקם על האוזן.

היום מכשירי שמיעה הם די נפוצים - ונעשו מוכרים, אבל אז - אני זוכר שהייתי הולך ברחובות תל אביב או אשקלון - אני הייתי היחיד שהרכבתי מכשיר שמיעה - אף פעם לא ראיתי משהו שמרכיב ברחוב, אני חושב שכבר אז חשבתי שהבעיה שלי כול כך נדירה שרק אני ובטח מתי מועט מרכיבים בכלל מכשיר שמיעה.

אולי רק מושתלים מבוגרים יכולים להרגיש הרגשה דומה עכשיו - כי מניין המבוגרים המושתלים זה בטח 200, 300 היום. אבל תקופתינו עתירת גאדג'טים  באוזנים כך שזה לא דומה.

זאת היתה פגישת יסוד של חוג נוער כבדי שמיעה "הוד" ואחר כך היו פגישות מחזוריות פעם בשבועיים תלוי בתקופה - בחופשיים היו יותר.
 

מה עשינו בפעולות הללו ? מה שעושים נערים ונערות  רגילים, אבל אנחנו לא כול כך לא היו לנו הזדמניות לעשות איתם, הכרנו אחד את השני, ומאוחר יותר גם קפצנו אחד לשני לביקורים, היו לנו פעולות חברתיות, גם טיולים ביחד - הן למקומות בילוי בתל אביב והן טיולים בארץ. היו לנו מסיבות ריקודים...

המתנה הגדולה שארגון שמע עזר לנו אז בארגון החוג הוד, זה שסוף סוף היו לנו חיים חברתיים . במיוחד חיים חברתיים עם שוים לנו בעלי רקע משותף !

 
צביעת מעון ויצ"ו ביפו על ידי חברי חוג הוד

 
ליד סנטה קטרינה בחצי אי סיני