סופי שבוע הם התקופות הקשות ביותר.

רוב האנשים ביום שישי יוצאים לבלות. אני נשאר בבית.

משפחה גם כן אין ממש.

מעט חברים שיש, עסוקים בדרך כלל עם המשפחה או עם העבדות מרצות - הילדים.

אז אני נשאר לבד. לפעמים יש מה לעשות לפעמים אין.

כשאין משהו מיוחד לעשות, תוהה עם עצמי על הבדידות שלי.

מדוע אני כה שונה?

מדוע אותם בילויים שכולם אוהבים אני לא אוהב?

לא אוהב בילויים רועשים, פעם לקחה אותי בת זוג שהייתה לי לתקופה קצרה, לבר רועש באזור הרצליה, לאחר מספר דקות שם ביקשת שנלך משם, היה לי רועש מדי. לא יכול להנות ברעש.

אני מאד אוהב לשוחח וכיצד אפשר לשוחח ברעש כזה?

לא אוהב גם כדורגל וכדורסל כך שלא מבין את הבילוי (בעיקר של גברים) בתקופה האחרונה של לשבת מול הטלויזיה בבית או במסעדות ולצפות במשחקי יורו 2008 ועוד יותר לא מבין לשם מה הביאו את הבועה המשונה הזו לשידור הפרשנות מקניון ארנה בהרצליה?

מנסה לחשוב במה אני עוד שונה. אני גם רגיש, אולי מדי, כל דבר פוגע בי אבל מצד שני לא מראה כלפי חוץ.

הכל נאגר בפנים ואז, פעם בכמה זמן הכל מתפרץ בבכי.

אומרים שגברים לא בוכים, לגבי לפחות זה לא נכון. אני בוכה ולא מתבייש לבכות.

אני מפחד להפגע שוב ושוב. איך אפשר להיות פחות פגיע?

רוב חיי בניתי שריונות מסביבי, לכן לא מביע רגשות, לכן סגור כל כך.

אבל הבנתי שכך כנראה אני מרחיק ממני כל אפשרות לקשר. אז איך להיות פחות פגיע?

רוצה ללמוד להפתח יותר, להיות פחות סגור ויחד עם זאת לא להפגע.

אחת השיטות בתקופה האחרונה היא צ'אטים מקריים כאן באתר, מאחר שאין לי ציפיות אני לא נפגע.

אשמח מאד לשוחח עם כל אחת.