היתה שעת לילה מאוחרת.כל הכיסאות כבר הורמו והונחו על השולחנות. האורות זה מכבר כובו. רק אור אחד יחיד האיר את הדלפק. המלצר האחרון שנשאר דיבר בטלפון . אנוש ישב ליד השולחן היחידי שנשאר חשוף, ולא רצה להבין את הרמז. רמז עבה, חשב, אבל לא בא לו לצאת.מן הפתח המלבני חדר אור חיוור של ירח, צל אדם עמד שם. מלבן מאורך של אור וכתם בתוכו, ארוך ומעוקל. אם ייכנס,חשב, לא אצא. אם ייעלם זה יהווה לי סימן.ההוא לא נכנס ולא נעלם. קולו של המלצר התנגן מונוטונית, כמעט בלתי נשמע.עדיין עומד בפתח, חשב אנוש, המצב הינו בלתי נסבל, ההשהייה הזאת בלתי ניתנת לספיגה. אני חייב לעשות מעשה, להפר את הקיפאון. שיזוז, שיפנה את הדרך. אני קם.השאיר סכום כסף עבור קפה וכריך, וטיפ. המלצר העלה את הטונים, התרגש, התחדד ופתאום התרכך והתחנחן. אבל שוב נהיה תקיף ושררתי, ומיד חזר והתבכיין והצטדק.לא יעזור, צריך לצאת.הוא מגיע לפתח. הצל חוסם. הצל לא זע. זה מאד לא נוח. כי לא בא לי להתווכח כעת. אם אפתח את הפה ויזרמו המלים, העצבים יתחדדו ושוב יכאב לי בפנים. מוטב שיזוז ויחסוך לי את האנרגיות. סתם בזבוז אנרגיות ולא בא לי עכשיו.ההוא לא זז. "סליחה", המהם,

"תן לצאת. נו, תן, ודי". ויצא כך כאילו שההוא מתכוון באמת לא לתת. משהו כזה עקום, והדבר מרגיז.פנה לעבר המלצר שסיים את שיחתו בטריקת הטלפון ועמד עתה לא רחוק ממנו. מה הוא רוצה? שאל אותו המלצר. רוצה שידבר עם זה שעומד וחוסם. טוב, לא מבין? אי אפשר לצאת. שיזיז דברים. והמלצר, מה פתאום ,נראה שלא יזוז, וקורא בקול אדנותי,

"עוף מכאן, זה לא  מקום. אתה חוסם, אתה לא רואה, עוף לי מהעיניים"!

והצל נסוג ונסוג ונסוג, עד שנעלם.

"אתה רואה", כך המלצר, "זה כל-כך פשוט. לילה טוב, לילה טוב".

לבסוף קרה שאנוש הוטרד פעמיים, גם מן הבחור שחסם וגם מן המלצר שתמיד טוב אליו, והפעם השאירו זועף.

יצא אל הרחוב,התמתח, ונתן פיהוק כזה רחב. אוף, איזה לילה מגעיל, חשב, והחל ללכת במעלה הרחוב מנסה להיטיב עם המצב ומודע לרגע חסר לחצים זה שנזדמן לו . כך הלך לו כשהוא מחטט באפו, חופר וחופר, ולמעשה חופר בנשמתו המיוסרת . הביתה או אמשיך ברוגע באויר החופשי ?...

לפתע זינק לו צל שעמד כנראה וחיכה לו מעבר לפינה.רגע החסד החסיר פעימה.

"זה שוב אתה?"

משחזרה אליו נשמתו שמע קול נערי.

"יש לך רגע זמן,בחייך, רק רגע זמן", התחנן הקול." לא טוב לי, אני מוכרח"...

"גם לי לא טוב", קטעו אנוש, "מה אתה חושב,שבשעה כזו הייתי מסתובב ברחוב אם היה לי כל-כך טוב?"

הקול נשתתק.  לרגע שררה דממה.

"נו, טוב", אנוש  התרכך "מה העניינים?, דבר". פער הגילים עשה את שלו. 

"מדוע, מדוע לא טוב לך?" התעקש שוב הקול הנערי.

"קבענו שאתה תדבר", פסק אנוש.

"מדוע לא טוב, גם אתה בא משם?" התעקש שוב הקול.

משם,חשב אנוש, ואיפה זה יכול להיות משם. סמים?

"הו, לא", השיב הקול, נרגש. "חס ושלום, חס ושלום, ישמרני האל".

"טוב,טוב, תרגע. קודם כל , מה שמך?"

"שמי אלישע, נכון יותר, הייתי אלישע, עכשיו אני אחר. לגמרי שונה. לחלוטין. צעדתי צעד ואין דרך חזרה"...

"ממ...אז אין דרך חזרה", שמע אנוש עצמו מהמהם, "או אולי אתה לא רוצה?"

"גם וגם", ענה אלישע קצרות. 

אנוש החליט לחשוף את עצמו וסיפר כי שמו אנוש. במילרע ולא במילעיל.נמצא להם ספסל בדרך שהלכו בה עתה יחדיו והתישבו. והנער אלישע סיפר את סיפורו. 

הוא בא מן העיר הגדולה, סיפר אלישע לאנוש. בית על בית, חצר בתוך חצר,ורחובות. כל העיר רחובות. צולבים זה את זה , מקבילים זה לזה ואנשים. אנשים זורמים מכל עבר והולכים לכל עבר דרך הרחובות.

"חשבת, אנוש, מה יקרה אם הכל יקפא לפתע, לזמן קצוב, ואז לאחר זמן שוב ישקוק הכל. אבל המטרות  תתהפכנה, וכולם יזרמו לכוון ההפוך. האם תבוא קטסטרופה לעולם, או האם ילמד העולם את הסדר החדש והכל יחזור על מקומו בשלום?"

"מה אתה מבלבל את המוח", כך אנוש, "מדוע אצלך הכל מסתכם במה יהיה אם? תשב כמו כולנו, תשפשף את התחת , תחרוש, תלמד, תתעמק במצוי ואל תעסוק במה שלמעלה ממך".

"כן", מתעקש אלישע, "אבל מה למעלה ומה למטה, ומה מעבר לזה ולאן כל זה הולך? אני רוצה להיות אני. לא רוצה להירקב כאן. אני רוצה לדעת ואני רוצה הכל.הכל. לא רק פן אחד. אני רוצה את כל הפנים. אני רוצה יותר משבעים פנים, אני רוצה להיות אחר". 

משפסק ואמר לחברו כל מה שרתח בקרבו, קם אלישע מן הספסל, מתח גופו לאורכו והתחיל לצעוד. אנוש לווהו במבט חרד, אבל זאת  אלישע כבר לא הספיק לראות.

הוא נסחף מבלי משים עם מסת האנשים שזרמה. 

תוך כדי כך ניזכר אלישע במה שקרה לו אתמול. היתה שעת ערב, וכולם מיהרו מן העבודה אל בתיהם. הוא ירד אתם אל הרכבת התחתית ודחס עצמו ביניהם, וחדר אל תוכה. הוא נבלע בתוכה וטס איתה אל מעמקי הדיו השחורים . העיקר שזורמים,העיר לעצמו,. העיקר שלא עומדים במקום אחד ותוהים. לא יחשוב מה היה, לא יחשוב מה יהיה. תחנה, שתיים, שלוש. לא. הוא יסע עד הסוף. הוא לא יתהה מה יהיה בסוף. לא עכשיו. עכשיו הוא טועם מהחיים מהעבר ההוא.משפסקה הרכבת מנוע, הבין שהגיע לתחנה האחרונה. ירד עם אחרוני הנוסעים ועלה במעלה המדרגות. מצא עצמו ליד תחנת האוטובוסים המרכזית. אחד החל לרוץ אחרי אוטובוס שעמד לצאת. רגע,רגע, קרא. אלישע רץ איתו ושניהם עלו זה אחר זה לאוטובוס שחיכה להם. לא שאל לאן, רק שאל כמה. לא חשוב לאן, הוא יסע עד הסוף.הם נסעו ועברו שדות ואדמות חשופים ופגשו ישובים וגגות וירק ועצים. בתחנה הבאה ירד. הרבה לפני הסוף.לא הלך לכוון הבתים, אלא לכיוון השדות. הסיר סנדליו ונשאם יחד עם תרמילו. התיישב על סלע בפאתי השדות, רכן ואסף בידו רגב אדמה, ובהה, בשמש העומדת לשקוע.שיחזר במוחו הקודח איך התחיל הכל...  זו היתה החלטה פתאומית. זה קרה בחדר הומה, ללא אזהרה מוקדמת.לפתע הפסיק לשנן, הרים ראשו וחש בריח שונה ,נעים, ממכר. רוח אביבית חדרה מחלון שנפתח. רוח אביבית זרמה בין אבריו והוא הרגיש לפתע שבא לו. מה בא לו, מה בא לו? הוא עדיין לא הבין. הוא גם היום עדיין לא מבין. הוא רק ידע שהוא חייב לצאת, עכשיו וברגע זה.והוא יצא.וזו הפעם הראשונה שיצא. הסתובב ברחובות ויצא מן השכונה, ובפעם הראשונה חש בעוברים ובשבים. חש כל אחד, חש כל עולם ועולם. סקרנות בלתי מוכרת. אילו סביב, שזרים הם לו, לאן הם הולכים? לא עוד עולמות ערטילאים ושקלא וטריא ודינים וחשבונות. לא עוד מה אסור ומה מותר ומי יותר ומי פחות. והנה כאן עולמות מהלכים הם, והם כל כך חיים , אבל זרים...

הגיע לפיתחה של סמטה ונעמד. וראה מראות מעולם אחר, והרגיש איך הדם עולה וזורם  ומחמם ומשהו מציק בין הרגליים. עמד שעה ארוכה, נבוך, וברח. חזר אל השכונה וערך דיון עם עצמו, ומצא כי קרה לו מקרה והציץ ונפגע. הכלי נשבר ורסיסיו מזדקרים. ולא חשוב ממה נפגע. אדם פגוע הוא, אדם פגוע, ואחת דינו , הוא חייב להציץ ולהציץ עד שלא יהיה יותר פגוע. אם חייבים לצאת ולהתמודד, אז יוצאים ומתמודדים.

"על מה אתה מדבר?", שואל חבר.

"לא חשוב", הוא ענה ויצא שוב. והחבר קרא אחריו,

"חכה,חכה, בוא נברר עד הסוף, אל תברח".

עוד הוא שומע אותו ובמוח כבר מתנגן: חוזה לך ברח! וכי הוא בורח? לא הוא לא בורח, הוא מתמודד ומתייצב. הגיע שוב לסימטה ונעמד, והביט וראה עולמות נהפכים ורגלים נצמדות ושדיים נמעכות וכולו נסתמר, ועווית תקפתהו, והמשיך והביט והמשיך ונהם עם המנהמים וילל עם היללות, והרגיש בבשר הרך והחי הנצמד אל גופו וזעק – "חיה!"

אין עוד רוח אלוהים  מנשבת מעל, אין עוד נהרה ואין שבעת הרקיעים ואין תיקון. אין תיקון, כי האדם חיית השדה. האדם חיית השדה! ניתק וברח ולא סיים.הרחובות והאנשים חלפו ממנו והלאה לכוון ההפוך ובמהירות.חלפו עברו בטיסה והוא עלה במדרגות ופתח את דלת חדרו העלוב. מתנשם נפל על מיטתו והשחית זרעו לשווא... 

כשהתעורר מזכרונותיו, מצא עצמו עודנו הוזה כך בשדה, והשמש כבר שקעה מאחוריו. אויר קר צינן את החלטותיו. מחשבותיו נשאו אותו למרחקים ולא שם לב כי הגיע עד לאותה נקודה שנראתה לו קודם כאופק, והסתבר כי העלימה זו ממנו שטח נמוך יותר. קם ממקומו והתקדם. ושם, בדיוק מתחת לאופק היתה היא.רכונה היתה, ובכך העלימה את עיסוקה. המפגש הישיר והמפתיע הלם בו והוא נעצר קפוא ובוהה במראה. מאחוריה היה  בית קטן לבן ולו גג רעפים אדום, ומסביב לו גדר צבועה ירוק. והיה גם שער לבית.

כמעט התנגשתי בה, זה לא הוגן, חשב, כשפתאום נגמר לי השדה. לא ידע שקוראים לכך קפל קרקע והרגיש לא מוכן למפגש, כשהתרוממה לפתע והבחינה בו.

"שלום", אמרה, וחיכתה לבאות. מחייכת, בהירת מראה, וממעיטה בכך את המורא שתקפו.

מעולם לא היה בשדה חשוף נטול עורף, ללא נעלים, לבדו, עם עלמה חייכנית במרחב מבושם ריחות נעלמים.

"שלום". ולא ידע יותר מה לומר.הכל נשתכח ממנו, מיהו, מהו, ומניין בא.

"זו עונת השתילה ואני שותלת". נעצה בו עינים בוחנות וראתה עלם עירוני, חבוש כובע המכסה מה שמכסה ועיניו בוערות ותוהות ובוהות.

"אני כבר גומרת". נרכנה ותחבה את השתיל האחרון לגומה. כיסתה אותה והידקה היטב סביב השתיל. הזדקפה.

"נו, בוא, ניכנס הביתה. רוצה משהו לשתות, לאכול?" היתה מאד ענינית, אבל הוא לא תפש דבר. איסור. איסור מוחלט, התנגן לו בראשו, והתיישב על סלע טרשים שנמצא לו. הרי לזאת באתי עד הלום. לראות מה יש להם מעבר מזה. עלי לעבור את הגדר ולהיכנס בשער ולבדוק. 

"בסדר", הפליט. העלמה פתחה את השער והם נכנסו לחצר. נפנתה לאחור, הושיטה יד ואמרה, "גליה". ולא ידע מה לעשות עם ידה, אבל הפליט, "קראו לי אלישע אבל אני כבר אחר". ולא ידע אם הבינה , ולא הושיט ידו.

עשתה עצמה כאילו לא הושיטה, ופתחה ביד המושטת את דלת הבית.

עטפה אותו צינת הבית שחומה של חמה  עזבתהו עם השקיעה. אבריו הגמלוניים נתכווצו והרגיש חשוף וחדל אונים עקב מבטה החייכני והמסוקרן.

"נו, שב כבר. מה אתה עומד כמו גולם", פרצה בצחוק מתגלגל. "אראה מה יש במטבח. תיכף אחזור".

משחזרה והביאה וחילקה ואכלו, הסבו להנאתם. הוא על הספה והיא על הכורסא. הקפאון בו היה עטוף קודם, הפשיר. הסבירה כי במקרה היא בבית, וכי בעצם רוב הזמן חיה בעיר הגדולה, וכי היא סטודנטית ולומדת היסטוריה ומדעי היהדות ואנגלית. שינן לעצמו כי בעצם זה לא כל-כך נורא, אני יכול לעמוד בזה, אני יכול לעמוד בזה .לא תמיד שמע כל מה שסיפרה, אבל כששאלה לעיסוקו, ענה רק כי לומד הוא יהדות, ולא יסף.  

טיפוס חיוור, אבל לא עירוני רגיל, מה הוא מסתיר, תהתה. סיפרה לו איך הגיעה לרצון להעמיק בידע על המקורות. חברה יש לה שקשורה לכת הרפורמית. הלכה איתה בשמחת תורה לבית הכנסת ומשהיתחילו ההקפות סחבה אותה חברתה.

"בואי, מחלקים הקפות". הלכה אתה, ופתאום, ברגע אחד הניחו בידה את הגליל העטוף עטיפת קטיפה מרוקמת וכתר כסוף לראשו עטור פעמונים קטנים. ונזכרה כי כשהיתה ילדה קטנה והלכה בחגים  מדי פעם עם הוריה לבית הכנסת, התערבה בין הילדים בני גילה,בנים ובנות וידעה כי גם כשתגדל לא תוכל לחוות את שחווים הבחורים המגודלים המחבקים את ספרי התורה ומפזזים בהתלהבות עצומה, וליבה נצבט. ואז כשהניחו בחיקה  ספר תורה נפתח בה משהו והרגישה כי היא אחת מכולם, וכי יש בכוחה לשאת עליה את כל ההסיטוריה היהודית, ודמעות ניקוו בעיניה. ונסחפה עם כולם במעגל ודורות של עינויים ועצב ושמחות  עברו ועברו על פניה, אלה שהושמדו ואלה  שעלצו ואלה  שחזרו אל אדמתם. זה מה שהרגישה ושכחה את מה שלא רצתה לזכור, את המותר ואת האיסור, את קטנות המוחין ואזלת המעשה והקנאות ועוד ועוד דברים שלא רצתה למנות, והוסיפה בלשון מוצהרת, יהיה אשר יהיה, את הרגע הזה הם לא יוכלו לקחת ממנה, ולא פירטה מי. 

אלישע ישב נדהם מפרץ המילים, פגוע לא פגוע, מזדהה וגם מרגיש אשם. אם יאמר מזדהה הריהו עובר עבירה, ואם יאמר שאינו מזדהה, הרי שאינו דובר אמת ועושה שקר בנפשו. לפתע פלט, "היום בפעם הראשונה חפנתי  בידי רגב אדמה", ובלבו אמר, הן מעפר באת ואל עפר תשוב. 

לאחר שנרגעה קמעא מפרץ רגשותיה שאלה גליה ואיך ההרגשה. אלישע היסס ורצה לומר שהרגיש כאילו החזיק את... רצה להמשיך אבל חשב שכבר נאמר לפני רגע מה שרצה לומר, ונשתתק. היתה שתיקה ארוכה.

"רצית גם אתה להגיד שהחזקת את ההיסטוריה הגלומה באותו רגב עפר, נכון?" הנהן בראשו. "נפלא, נפלא", קמה ונשקה לו על לחיו ולא ידע לאן יביא בושתו. והרגיש שבושתו לא מהראש עולה היא, אלא ממבושיו. עולה ועולה וניצתת ומציתה דורי דורות של מחסומים. והללו עולים בלהבות ושורפים כל חלקה טובה של טהרה, וחוקי מותר ואיסור, וטהור וטמא. הגהינום נפתח לפניו והוא צולל וצולל... ורעש צלצולים וציחקוקים מסתחרר ומסחרר כל תפילות ההושענה , והוא מוצא עצמו מושך אליו את גליה ומעביר שפתיה מלחיו במריחה אחת, לכיוון פניו,תוך כך מועך כל חלק בולט בפניה ואינו יודע איך, ומה, אבל לבסוף מוצא את פיה ונושכו ומוצצו ויונקו ובולעו אל תוך פיו. והכל בתאווה אין קץ. וכבר אין בו אותו שזעק – חיה! ואותם שקובעים האם מותר והאם אסור, והאם יאה והאם טהור, והאם רוצה היא או לא רוצה,  הם כבר לא בעניין.

הוא נסחף, שרוף כולו בלהט הבעירה, והשדים מרקדים סביבו ובתוכו וב...והוא תוחב את ידו מבעד לפתח שנפער בכותונת ומועך את שדיה בתאווה דמונית ומחפש מוצא אל...ואינו יודע מה. אבל יצרו מוביל אותו אל תחתיות ביטנה. מה יפה רעייתי, ביטנך ערמת חיטים... גליה, שנידהמת תחילה, מעוצמת יצריו של הבחור הביישן, נחלצת והודפת . הריהו זר לה, ואיזו העזה, אבל איזה כח, ואיזו תאווה.

אלישע מתפכח, מתכווץ ונאלם דום. איבריו אט אט נעשים רפויים. ההגדרות והסייגים, החוקים והעונשים צצים שוב. איך חשב לעקוף הכל במחי יד . איך חשב לדחוק במכה אחת את כל הערימה כולה, ואיך חשב לצאת מזה ללא פגע. ברוכה את גליה שעצרת בגופך את הסערה. ארור אני שניתפתיתי לשטן.

בהיותו שקוע כך במשנתו, ראשו שמוט אל חזהו מן הבושה, לא שם לב למעשיה של גליה, שיצאה חרש מן החדר והותירה אותו לתחושותיו. משהרים את ראשו לאחר זמן, ונוכח כי נותר לבדו, קם והתחיל צועד לעבר הדלת החיצונה. צריך לצאת מקן הצרעות הזה ומוקדם ככל האפשר... 

לפתע חש בריחות מבושמים בקרבתו, ומיד חש בנשימה קלה בעורפו. הסתובב בחדות, וקפא על מקומו למראה המלבב והנורא שניגלה לעיניו. גליה ניצבה לבושה בכותונת שקופה וארוכה שפיתחה הוא לפנים וששרוכה וקשורה היא בקשר רופף למדי, המאיים להיפתח בכל רגע. אפשר בקלות לפתוח את הקשר, מתנגן לו בפנים.

"בוא", היא לוחשת לו בקולה הרך, "ניכנס לחדר השני"...

והוא מניח לגליה להובילו כמי שמובל אל עקידתו, עזבוהו כל שדיו והוא עולה לעולה על קידוש השם. ללכת, לא ללכת, להיות מובל או לחדול, ולברוח, לברוח לאן? לפני שיהיה מאוחר מדי. לברוח לאן? אני אלישע ולא אחר, לא אחר... הדלת ניפתחת ומיטת המשגל ניגלית במלוא הדרה. היתה זו מיטה סטנדרטית, עטופה בכיסוי ירקרק שבשוליו מודפסים פרחים צבעוניים. האם אין אלו כרי הדשא שבינות לעצי הגן. והיכן עץ הדעת טוב ורע? היכן הוא? האם זו גליה, האם היא גם הטוב וגם הרע?...

ושוב לובתה בו אש הפיתוי, ושוב ריצדו בו השדים, וכלי זינו הפך נוקשה ומבקש לפרוץ.

"בוא, שכב לצידי, ותלמד לעשות אהבה, לאט וברוך". אבל הוא אינו יכול, אינו יכול להתרכך כשכל אבריו נזעקים ...

"בוא, בוא, יהיה בסדר". והרי נאמר לו כל השנים שיש לבעול. הלוא אדם בעל את חווה. דורות  לימדו אותנו שאדם הוא נזר וחווה היא רק עזר. ומה לה לזו שרצונה ללמדני דבר. קול אבותיו, ואבות אבותיו מצווים, אבל האם מסוגל הוא לבעול אישה זו? וגליה כבר גוהרת עליו ומסירה את חולצתו , ומנשקת ומעבירה את לשונה לאורך חזהו ופיטמותיו בואכה מטה, מטה...ופותחת את מכנסיו... והוא תחילה הודף אותה מעליו, אבל משמתגברים השדים, הוא כבר מעליה, פותח בפראות את הקשר הרופף  המחזיק את כותנתה , ומגלה את שדיה הזקורים במלוא הדרם. מהסס לרגע, מסונוור מן המראה, אך מיד דוהר עם כלי זינו במורד ביטנה. ביטנך ערימת חיטים , ביטנך ערימת חיטים, והוא מגיע אל היעד המבוקש והוא חש את הרטיבות החמימה וחודר, וחודר... והעונג ממלא כל תא ותא בגופו ובמוחו, ואין עוד דבר, מלבד החדירה. והשניים מיטלטלים כחיות בראשית ונוהמים  ונואקים, ונהימותיהם ממלאות את חלל החדר. והכל מסתחרר והרקיעים נפתחים והנשמות מתרגשות ועולות  ועולות...עד אובדן ההכרה. עוד ועוד ועוד, עד אבדן הנשימה... עוד רגע, והקסם נמוג. הכל נעלם. אלישע סרוח על גליה חסר אונים, מותש, נשמתו מרוקנת. הפיכחון חוזר. הוא מתרומם, רוכס מכנסיו.

"מה קרה?" היא שואלת. "לאן אתה ממהר?"

"אני חייב לחזור. הבחורים מחכים לי למניין", הוא מפליט בקושי משפט שאינו מאמין בו.

"אז אתה מתחרט?" רגע שורר שקט.

"אי אפשר לבלוע הכל בבת אחת, נכון?" כך הוא אומר בקול קטנטן .

"נכון מאד". אלישע קם, נוטל חפציו."

"שלום גליה, אבוא לבקר". מהסס. "אם תירצי".

"בודאי, אלישע, אצפה לך. אתה בחור מרגש".

"נו, טוב, אז גם את. אז, להתראות"... ואינו יודע לאן ייקח את מבוכתו. וכבר אינו מבין איך הוא והחיה שלפני שעה קלה, חד המה.

יוצא את השער. עלי לפגוש שוב את אנוש, ולדבר איתו כדבר גבר אל גבר. 

שעת לילה מאוחרת. אלישע ואנוש ישובים בבית הקפה. כל הכיסאות כבר הורמו והונחו על השולחנות. האורות זה מכבר כובו. המלצר האחרון שנשאר מדבר בטלפון.השניים משיחים. אלישע שופך את ליבו ומספר את קורותיו מאז אותו לילה שנפגשו, ומבקש תשובה.

"הלכתי צעד אחד רחוק מדי", הוא מתוודה.

"לא, אלישע, יהיו לך עוד הרבה צעדים, מהם רחוקים מדי, ומהם קרובים מדי, עד שתגיע לדרך המלך". כך אנוש.

"ומה היא דרך המלך?"

"הו, זו שאלת השאלות. אותה תצטרך לפתור לבדך. הנה, אני, אנוש, עדיין מחפש מהי, זה זמן רב, מאז שעזבתי את השקלא והטריא בדומה לך".

"טוב", הוא מוסיף, "בוא נגמור את המשקה ונסתלק מכאן".