יום שישי, 8 בבוקר. השעון מצלצל. אני תולשת את עצמי מהמיטה אחרי שאתמול ברחתי מיומולדת 30 של חברה אחרי כוס אלכוהול אחת בלבד, כי ידעתי שאני צריכה לקום מוקדם -הנגאובר ב-8 בבוקר זה לא רעיון מוצלח.

ולמה השכמתי קום? כי עוד שבוע ויומיים אני יוצאת לחופש ונוסעת למקסיקו ל-3 שבועות. על הדסקטופ שלי מונח קובץ ששמו 'מצבי העגום' ובו כל הפיצ'רים שאני צריכה לסיים לכתוב עד שאני נוסעת. על 2 כבר ויתרתי והבנתי שזה לא יקרה, נותרו עוד 3, על 5 סימנתי וי. בשלב מסויים חשבתי לקחת את הלפטופ לטיסה, מה רע להעביר 17 שעות בלכתוב איזה ראיון, אבל שותפי לטיול הודיע שהוא יהרוג אותי. ואל תתבלבלו, אף אחד לא יושב לי על הראש שאני אסיים אותם. השארתי לעורכת שלי חומרים שיכולים להשקיט את המצפון שלי שאני נעלמת לבנות המדור. אז למה אני בכזו היסטריה לנקות שולחן?

יש משהו בעבודה הזאת ככתבת, שנותן דרור לכל הנוירוזות שלנו. מי שעצלן ולא כך כך אוהב לעבוד יכול להעלים את עצמו יופי בין דפי העיתון, אני מכירה את זה מהקדנציות שלי בתפקידי עריכה שתהיתי מה אנשים מסויימים עושים עם עצמם כל היום. אבל מי שמתמכר, מוצא את עצמו עובד כל הזמן, המייל תמיד פתוח, ולכתוב כתבה או ידיעה אפשר גם ב-12 בלילה. חבר טוב שלי אמר לי אתמול שמאז שעזבתי את ריכוז הכתבים אני מדברת הרבה יותר על עבודה. מוזר, אני חשבתי שאז הייתי לחוצה הרבה יותר ונחמדה הרבה פחות. "היית משאירה את העיתון במערכת, ב-10 בלילה הוא היה יורד וזהו". וזה לא שאין לי חיים, דווקא יש ודי הרבה, אבל הגבולות מיטשטשים, כי אפשר לעבוד מכל מקום, ותמיד נשאר איזה ליד לידיעה שלא בדקתי, או שיחה שלא עשיתי, או נושא של טיפלתי בו. ועכשיו, בואו נודה על האמת, הרבה יותר בא לי לקרוא בלילה את הלונלי פלנט על מקסיקו מאשר ללכת לישון עם הספר של מי שאני עומדת לראיין בשבוע הבא.

ואולי מכאן הלחץ שלי - מהחופש.

יש אצלנו במערכת תרבות מבורכת של חופשים. נכון שלא תמיד אנחנו לוקחים אותו, אבל רבים  מפנקים את עצמם בנסיעה ארוכה פעם בשנה וחוזרים למערכת עם חיוך, שוקולדים ושלווה כזו שקורנת מפניהם ומחזיקה מעמד במקרה הטוב יום אחד.  

הפחד הוא מהפסק זמן, מלנשום אוויר אחר ולהבין שישנן עוד דרכים לחיות את החיים, רק שמשום מה אנחנו לא בוחרים בהן.