נזירות זועמת. יש להבחין הבחנה חדה וחד משמעית בין ההתנהלות החברתית של האדם לבין מוסריותו. בשעה שבה צמד המילים "התנהלות מוסרית" זוכה להרמת גבה או למבט אירוני, ההתנהלות החברתית חסרה נביאי זעם בשעריה. אין זו מקריות שאישי מוסר בעלי שיעור קומה, גם הרחוקים מאיתנו היסטורית ומחשבתית, זכו מחברתם לרצח פומבי ולמסכת השפלות. בחברה ליברלית, בה עריצותם של יחידים כלפי אחרים וכלפי עצמם מעודדת על ידי מערכות עריצות כלפי אותם יחידים, רוח פאשיסטית מנשבת מעל מימושם התקיף של חוקיה. על האדם המוסרי נגזרה הבדידות, והפגנת איבה עזה לסביבה. ניכור זה איננו גחמתו הפרטית, גם אם הפסיכולוגיה המתחנפת לחברה הפאשיסטית תמשיך להגדיר אותו כסוציופת. ניכורו המודע לעצמו של הנזיר הזועם מממש את ניכורו הבלתי-מודע של האדם המשוקע כל כולו ביחסים החברתיים. זאת ועוד, ניהולה של חקירה מחייבת את השעיית הרצון ולו הרגעי, וכן את התקווה לתוצאותיה המיוחלות של החקירה. השעיה כזו איננה בנמצא למוטמע בחברה שאיננו אלא מוטמע ברצונו הוא. הוא, מכור כל כולו לטובין החברתיים ולנוחות שבאי החריגה. ואילו זעמו של הנזיר, המואס במשא ומתן עם העולם, אמנם משביע משהו מרצונו להרס, לחורבן העולם הבלתי ראוי בהסתגרותו ממנו. אך יותר מכך, הוא מסוגל לבחול בנרקיסיזם המעוות את העולם ולתת לדבר אחר להשמיע את קולו. דרך האמנות, שופנהאואר עשוי היה להפוך לאוטופיסט. |
סתם מישו
בתגובה על שניטקה: הערה קצרה על הקונצ'רטו הראשון לוויולה
אילונהלאור ולדמן
בתגובה על מתוך המבוא4: החלום האוטופי והמוות
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
קשה להתעלם מההקשר. מייד נזכרתי בגבריאל רעם שמתייחס גם הוא אל הנושא ממבט של אאוסטיידרים ומורדים. http://www.e-mago.co.il/Editor/chapters-903.htm
על האדם המוסרי נגזרה הבדידות,
השאלה, האם יהפוך את מוסריותו לקרדום לחפור בו?
האם הבדידות הנזירית משרתת את האי מוטיבציה להתמודד?