"אם זה מתוק, אני אוהב." שמוליק קטן היה הזמיר של השכבה ,כול יום זכרון היה בשבילו חגיגת זמר.

"לא יכול להיות." קבעתי נחרצות .

"אני נשבע לך באלוקים,בספר תורה ובלי ש.ק.ר בלב ,אני גם מנשק את המזוזה,שלא תחשוב שאני עושה כאן שקרים -אני נשבע לך הייתי בגיהנום וחזרתי."שמוליק קטן נגע ביד אחת במזוזה של דוד טרנינג, הגרוזיני מהחנות ירקות ועם היד השניה עשה כמו כיפה.

"תנשק כמה שבא לך ,אני לא מאמין לך."דוד טרנינג הרים את המבט מהלוח שש בש עצבני.

 לא יכול להיות שהוא היה בגיהנום וחזר, המורה לגיאוגרפיה לא אמרה כלום חשבתי לעצמי.

"לא יכול להיות... " ,ידעתי שלא משנה כמה מזוזות הוא הולך לנשק אני לא הולך להאמין לו.

"אבל נשבעתי עם יד על המזוזה והכול ? " שמוליק קטן נראה פגוע.

"קטן,עזוב אותך אני לא מאמין לך" הסתכלתי לו חזק בעיניים.

"ומה לך ולגיהנום בכלל ?,ואיך אתה יודע שזה היה גיהנום?,ואם זה היה גיהנום אז איך אתה שוב כאן בחזרה" שמוליק קטן היה קטן תמיד,אמא שלי אמרה שהוא נולד לפני שהוא היה מוכן והוא לא אהב לאכול שניצל ופירה אז הוא נישאר קטן.

"לקחו אותי בטעות ,היה רשום בכניסה גיהנום והיה שם איש אדום עם זנב והכול היו לו עיניים צהובות שמוציאות אש והיה שם חם ומאגניב -אז ברור שזה היה גיהנום".

"ואיך בדיוק חזרת ?",שאלתי את שמוליק קטן.

"טרמפים".