בסרט שראיתי אתמול אמרה האישה לאחותה: "אתה חושב שהכל היה לך מתוכנן, שהעתיד שלך ידוע, ואז פתאום מתרחשת סופה, ואתה מנסה לצוד אותה בעזרת לסו". אף אחד מאיתנו לא באמת יודע לקראת מה הוא הולך. אמא שלי עורכת מחוות קטנות של פרידה. לאנשים מהצד אלו נראים סתם דברים נחמדים וקטנים. אני מפרשת אותם אחרת, ונקרעת. במהלך היום אני שומרת פאסון. עבודה, ילדים, בית... אבל כשכולם נרדמים, אני מהגגת, כותבת, דומעת, מסתובבת. ובעיניים רואים הכל. שם משתקף הכאב. אפשר להתייחס לדברים אחרת, כאילו קיבלה את האפשרות להיפרד בצורה "מסודרת". יש לה זמן ואפשרות לכתוב, להגיד, להתפייס, לסגור מעגלים. זה חוסר האונים שמוחק אותי, מכאיב לי, מועך את לבי.
אתמול מישהי אמרה לי ש- מזל = מקום, זמן ולקחת. נקודה למחשבה. |