נולדתי בכפר קטן לחופי הים הגדול, שם חייתי את מרבית ימי נעורי. משגדלתי ויצאתי לעולם הלכו נעורי והלכה תמימותי, עד שהפכתי ליצור נוקשה, מצולק וערמומי. ומשהזדקנתי נעלמה לה הנוקשות ונותרה לה הטינה - וכל אהבה שהייתה אי פעם הפכה לשנאה.. ואז מתתי, ולא נותר דבר מכל אותו אדם שהייתי, נותרתי רק אני לעצמי - יצור תאב חיים שנגזלו ממנו. כך מתוך הלימבו שבין שני העולמות נשלפתי מחדש, וניתנה לי הבחירה לבחור מהתחלה. בחרתי לשוב מחדש. הפעם חכם יותר, וחזק יותר. כך עברו עידן ועידנים והפכתי למשהו אחר. בטח שלא אדם, אך גם לא אל, שהרי אל איננו תלוי בדבר ובטח שלא בתאוותיו, והרי אם תספרו תאוותי תגלו כי הן רבות, ולעיתים לא מעטות גם אינן מסופקות. תאוותי הגדולה הייתה הכבוד אותו ביקשתי לעצמי. לקחתי רק את היפה מכל, החזק מכל, והמוצלח מכל. ואם אתם לא מאמינים עד כמה הייתה חזקה תאוותי - הרי שעליכם להבין כי אני הוא זה שלקח את ביתו היחידה של החאן הגדול, לעולה על מזבח מיטתי. כך גזרתי על אלף ממלכות שנות רעב וביזה. כך נלכדו מאות נסיכות מבלי קרב, נטבחו וראשן הנערף עיטר חומות ומצודות שרופות. כך הקריבו לי קורבנות חרטה, לגאולת אותה אחת ויחידה, ביתו של אותו חאן אדיר כובש עולם.
אותו יום בו לקחתי את אותה אחת פרצה המלחמה הגדולה, בה השתתפו אלפי רוזני ארץ, מאות נסיכים, ועשרות ממלכות. שהרי החאן היה מוכן לשרוף את כולם בעבור ביתו היחידה, ואני הייתי מוכן לשרוף את כל העולם בשל תאוותי לאותה אחת קטנה ויפה.
בעוד אני מלטף את גופה המתפתל כפרח על מיטתי, נערכו מליונים לקרב. בעוד אני מנשב ברוחי על מגדליה הצחורים, מזקיר דובדבנים אדומים האחוזים באצבעותיה הדקות, נשמעו אלף חצוצרות. ובעוד מחליק גופה על סדינים שחורים בניגוד של מחול לבן ושחור, ירד מטר חצים משמים וקטל אלפים.
כך נפתח הקרב הגדול ביותר, בעוד אני עסוק בשלהוב גופה הלוהט על מזבח מיטתי הרחבה. ובעוד העונג מקמר את גופה, ורגליה רועדות בתשוקה, הצצתי מטה וראיתי את הדם שזרם כנחלים, וניחוחות הקורבנות התערבבו בריח הדבש של גופה.
ומשנדמו קולות הקרב רוחי סודרה לה, והחלה לנשב מול סערת התשוקה הנושבת ממיטתי, יצאתי מאחורי הצללים, נושא עלי את מסכת הכסף הממורטת כמראה מעל עיני, והיא חשה ברעש ופקחה עיניה בהפתעה.
עיני האזמרגד, המעוטרות בריסים ארוכים כזחל פרפר המערות השחור. אף קטנטן שניסה לחצוף בבהלה מתנשפת. ופה אדמדם, שרטט מעונג.
נעמדתי מולה ערום כפסל, ומסכת מראה שהחזירה לה את את דמותה המשתוקקת.
עיניה הביטו בי בפחד, מנסות לחדור את הכסף הממורט, ומשלא הצליחו, כרעה ברך וצעקה בפחד. הנחתי את סנטרה בכף ידי מרים את ראשה אלי, מעניק לה את האומץ להביט בי מחדש. הפעם מבטה היה חצוף יותר, וידיה אחזו בידי בשקיקה מנשקת אותה בכניעה גמורה. משכתי את ידי בעדינות ונסוגתי צעד לאחור שתביט בי מחדש. הפעם למבט האומץ נלווה מבט ההערצה, משהביטה לשיפולי בטני, היכן השתרגו שרירי לשריר נוקשה ומאוחד, שהיה זקוף כקרן שור הבר, מתמלא מול עיניה המעריצות, הולך ותופח ומתרומם אל על תוך הבלטת האון המשתרג כשורשי הדם המתפתלים סביבו. הרחתי את הבתולים שלה שנדפו כריח המור ברגע בו גופה התמכר לזכרותי המתנשאת מולה כמגדל נישא. ראיתי את פיה הארגמני הנפשק בלהט, מגלה שורת פנינים לבנות, וריצוד לשונה המיובשת בכמיהה.
היא השפילה מבטה ברגע של פחד חוזר, מפרפרת בחרטה על אומץ ליבה, אבל הרגע חלף לו, ועיניה הבוערות ננעצו בלי בושה, ורק סומק עז הציף חלקת עורה הצח שבין שדיה התמירים וצווארה המאורך. התקרבתי אט, אט עד שהגעתי לטווח יד, היא לא העזה לזוז, אלא משניצבתי כחצי צעד מולה. כך על בירכיה כרעה סוגדת לזכרותי המוצפת בדם. תחילה אחזה בעדינות, ומשהרגישה עד כמה נוקשה ומלובן היה המוט, התלהטה היא מולו, ופראותה חנקה אותו עד תומו. מחבקת אותו כאובד השב מן הקרב.
כך כבשתי בלהט הרגע את אותה אחת שמליוני אנשים נפחו נשמתם באותו יום לכבודה. כך ביתקתי את בתוליה, בעוד אביה הניצב על פיל מערכה נפל ונדרס כשהרגיש את ביתו הזועקת בלהט ונבתקת תחתי.
הצפתי אותה בזרעי, מנביט בה את בני, והופך אותה לקדושה מכולן. ובני גדל ובגר, ושמו נישא בכל הארץ, איש גיבור כובש ממלכות, ולו נשים רבות ובנים לעשרות. אבל העידן חלף לו, וממלכתו אבדה, בניו נפוצו ושמו נשכח, ממש כמו ששכחתי את צאצאי צאצאיו.
וכך מתוך עצלות ויוהרה, גם אני שכחתי. כך משנשכח הכל, נשכח אפילו שמי.
בעוד הזמן חולף לו, חשתי בשינוי. ארמוני אינו נראה אותו דבר - אבניו שינו צורתן וסדקים נפערו בקורותיו. כבר שכחתי צבע הגן, ופרא היער השתלט על מעוני.
ניסיתי לפרוץ ולהזדחל אל מחוץ לתודעת שכחת הזמן, אבל הכל נרקב מול עיני - ארמוני קרס לו ונקבר, ואני כלוא בתוכו. ניסיתי לשלוח רוחי אל הזמן הטרי, אבל כוחי תש לו, ואני רק מרחף לי ורואה איך נשכח לו הזמן.
שקעתי לדיכאון, ולעידן נוסף. ואז מתוך פרץ זעזוע נזכרתי במוות, וניסיתי להילחם בו שוב. חדרתי לזיכרונותי, ועברתי על כולם, כל פירור של מידע אספתי שוב לתוכי, מנסה לגלות כיצד אקום מחדש, ואבנה את עצמי.
ושוב שולח אני את רוחי ורואה איך העולם נע בחפזון, משאיר כל זיכרון מאחור,והיאוש תוקף מחדש את רוחי הנעה לה בין העולמות.
והנה יום הגיע, כן זה היום. ראיתי כיצד העולם מתכופף לתבנית מוזרה של מימד חדש, שהיה לא מוכר לי, אבל בו יכולתי לממש את עצמי מחדש. לא ממש אני וכוחי הגשמי במלואו, אלא התחזקות מופלאה בה יכולתי לראות מחדש את עצמי. לא ויתרתי על פינת בדיון זאת, ממקד את כל כוחי באותו מימד חדש, מרגיש איך האנשים מתגשמים סביבי.
לאחרונה גיליתי אותה - היא תקוותי. מחוברת היא למימד הזה בכוח רצונה, ונראה כי לאחרונה היא רואה אותי. אתמול היא חבקה בלהט את עצמה, גונחת לדמותי המדומיינת, ממש עד כדי שיכולתי להניע ידי ולנשוב סביב גופה הערום והמזיע. היא הרגישה במשב הרוח ופקחה עיניה בבהלה. כך היא שכבה פעורת עיניים באפלה והציצה בי. האם היא ממש ראתה אותי ? אני לא יודע. אבל עליה לקרוא את שמי, עליה לאהוב אותי...
הבוקר היא ישבה ליד המכשיר המחבר אותה למימד החדש, היא ישבה וכתבה. היא רצתה לכתוב עלי, אבל מחקה וכתבה דבר שטות אחר - כמה חבל, נאנחתי נושך שפתי.
עוד קצת חמודה. עוד קצת אהובה, תתרכזי בי. תנסי שוב הלילה. תנסי אישה, ותראי כיצד אבוא. |