גל שלי.

 אתמול בים של הרצלייה הייתה חסרה גל אחת.

 לא יודע מה חושב לעצמי...שאני כותב לך. לא חושב. בעיקר מרגיש. מרגיש עצוב, מרגיש לבד. מחפש אותך בכל מקום, להיות איתך, פשוט להיות. איתך. משאלה של חיים, והעולם שותק.אומרים שאם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, אולי זה מה שאני עושה עכשיו. כותב לך. מתחמם קצת. שלא אקפא, שלא אשתגע.

אני כותב על זה וחושב שאני לא בטוח שאני רוצה שתקראי את זה. אני לא בטוח שזה מושך במיוחד.

אולי אפילו מרתיע אותך. לא אכפת לי.

את ממילא כבר יודעת עכשיו: הנה אני, עירום כביום היוולדי, עומד עכשיו מולך ובך אין שמץ של מבוכה. את כבר יודעת בדיוק איך אני נראה.

פתאום מאוד לא טוב לי ובא לי קצת לבכות, אבל את פשוט עומדת שם רחוקה ויודעת.

אל תטעי. אני לא מיואש, אני רק קצת לבד, קצת מתגעגע וגם קצת לומד להכיר את דרכיו הנסתרות של האל. 

את בטח חושבת שזה קצת מטופש....(או אולי הרבה) אבל אני מרגיש שמשהו בי משתחרר, משהו מתעורר. מתחיל להיות ערני, שם לב לרמזים, רואה באופק אתרים מוכרים, מוריד את רמת הכוננות, מתנסה, חווה, מריח את הפרחים, מתבונן בנמלים, מקשיב לציפורים, לגלים שנשברים....אוהב. מתגעגע.  

נזכר  פתאום בבית הילדים בקיבוץ. אולי זה זיכרון של זיכרון של מישהו אחר בכלל...המטפלת בבית התינוקות אמרה לאבא שלי שלא אכפת לה איך הוא יקרא לי, כאן בבית התינוקות יקראו לי יוני. ההורים שלי, לא התעקשו וויתרו על יונתן....ומאז אני יוני..... 

איפה את עכשיו? מה את עושה? מה את לובשת? זרוקה על חוף זר? אי שם במזרח? מעשנת? מסניפה? בורחת? מטשטשת מחשבות? זיכרונות? רגשות? את עצמך?   

את יותר חכמה ממני ואני סומך על דעתך. משלים איתה. לא מתפשרת על פושר....

חד וחלק. חדה וחלקה.

אז.... זהו....

אני פורש את כנפיי ועף לאן שרק תשאני הרוח. אין כיוון, יש רק מטרה.  

שוב הגלגל מתגלגל,

והכול מתחיל מההתחלה 

"הבה נפתח בטיסה אופקית"