הכל חשוך ושקט מסביבי. קבר. דממה. שחור לי באוזניים ושחור לי בעיניים ושחור בנשמה. הזמן נמתח ולא עובר. אני יושבת וחושבת, מנסה לשחזר. אף פעם לא שמעתי ואין לי מושג איך זה אבל פעם ראיתי קצת. אני מנסה להיזכר: הבזק של ירוק. מה זה ירוק? למה זה דומה? אני מריחה ריח של עוגה. זה מזכיר לי מתוק ומשמח אותי קצת. סימן שאמא חזרה. את הפנים שלה אני דוקא זוכרת, למרות שמזמן. אני אוהבת למשש את הפנים שלה, לקבע את הזיכרון. מדי פעם אני מגלה קמט חדש במקום שלא היה קודם. אוהו, כמה קמטים אני מגלה. כנראה שהעולם משתנה ורק אצלי חשוך הכל. כמה זמן עבר? דקה? עשר דקות? שעה? ומה זה משנה? אמא נוגעת לי ביד, סימן שהולכים לאכול. אני מכירה את הדרך בעל פה, אין מכשולים. עשרה צעדים ישרים, שלושים מעלות ימינה, להתכופף קצת, חצי סיבוב. אני ממששת. מזלג. מרחרחת. קציצה. פירה. האוכל חם, מנחם. אמא מסמנת לי על היד "איך היה היום שלך". ואני, מה אענה לה!? כמו אתמול, כמו שלשום... ובא לי שאלוהים ימציא פטיש ענק, טריליון קילו לפחות, וימחק את החושך ויבקיע את הדממה, וכל זה יגמר ופתאם אני אראה. צבעים, וצורות, ואמא, ואותי. מעניין איך אני נראית. ופתאם אני אשמע. ואת זה בכלל אני לא יודעת לדמיין, כי אף פעם לא ניסיתי. ואני מגששת אחרי היד של אמא שלי ומסמנת לה: "אמא, איך נשמע הקול שלך?" "ואיך נשמע קול בכלל?" "ומה זה קול?" "ולמה דוקא לי"?
אין לי מושג אם כך הם מרגישים. אפילו לא בטוח שיש דבר כזה "הם". זה מה שחוויתי. כל זה נכתב בעקבות ביקור מרגש עד מאד במרכז "נא לגעת", מרכז של חירשים-עיוורים, בהצגה "לא על הלחם לבדו". מומלץ בחום רב: לנשמה שלכם וגם לעזור להם!! |