הן מתנגדות לכיבוש ולמחסומים ושואפות למדינה הומנית יותר, הן מלאות במרץ, לא נרתעות ממזג אוויר סוער ומשוכנעות שדרכן היא הנכונה. ולא, הן לא מרגישות שעניי עירנו קודמים, הן דואגות למי שאף אחד אחר לא יידאג לו . דיון על מוסר ובטחון. 

כביש 443, רבע לחמש בבוקר של יום חמישי. הרי יהודה ניצבים בדממה מימיני ומשמאלי בדרך אל מחסום מכבים (בית סירא). מגבי הרכב הנאבקים בגשם והערפל הכבד שמכסה את האזור מעצימים את תחושת החורף.  בחמש בבוקר אני מחנה את הרכב במחסום ויוצא אל הקור המקפיא של אזור יהודה. מחסום מכבים ממוקם ליד הישוב מכבים- רעות במחוז מרכז. המחסום מחולק לשניים- מחסום רכב שנמצא על כביש 443, והמחסום המיועד להולכי רגל, מוקף גדר ברזל וממוקם בצידו הצפוני של הכביש. הפלשתינאים שרוצים לעבור אל שטח ישראל מגיעים מתחום הרשות הפלשתינאית אל סככה מוקפת גדר תיל שבסופה ממוקם שער מגנומטר (גלאי מתכות). לאחר המעבר דרך המגנומטר עוברים הפלשתינאים בידוק בטחוני על ידי חיילי המחסום ולאחריו הם רשאים להיכנס אל תוך שטחי ישראל. בקרב הציבור קיימות שתי תפיסות עיקריות לגבי המחסומים - אלו שרואים במחסומים "אקט בטחוני" שתפקידו להגן על האוכלוסייה ולמנוע חדירת מחבלים לשטחי ישראל ואלו שרואים בהם "אקט של כיבוש" ומתנגדים למחסומים או לפחות לדרך בה הם מתמודדים עם האוכלוסייה האזרחית הפלשתינאית.   

נשות ווטש נמצאות בדיוק בפלח הישראלי שמתנגד בחריפות לדרך בה עובדים המחסומים. הארגון הוקם בפברואר 2001 על ידי קבוצת נשים ירושלמיות ומאוחר יותר התפרש לאורך הארץ. "לפחות 600 נשים כבר עברו אצלנו בארגון" מספרת ענת, תושבת יבנה ופעילה בארגון בארבע השנים האחרונות. הארגון נושא עמדה פוליטית חד משמעית כנגד הנוכחות הישראלית  בשטחים ורואה בנוכחות הזו כחלק מייצג  מתופעת הכיבוש. חמש נשים הגיעו הבוקר למחסום, כולן עטופות בצעיפים ולבושות במעילים כבדים. הן מסתובבות כאחוזות תזזית, מנופפות לפלשתינאים, שואלות לשלומם, דואגות, מתעניינות, פונות אל החיילים, דורשות הסברים ופתרונות ומציקות בשאלות לכל דרג חדש שמגיע. הן רוצות שהתור יזוז מהר יותר, שהפלשתינאים לא יעמדו בגשם ושהחיילים יתייחסו בכבוד. הן מלאות בדרישות, מאמינות בצדקתן ומתעלמות מהביקורת. "חבורה של נודניקיות", מסנן אחד החיילים בשקט. במהלך כל הראיון אני מתרוצץ ביניהן, שואל שאלות ומלווה אותן ממקום למקום בכדי לקבל תשובות. "צבעו אותנו בכל מיני שמות, 'עוכרות ישראל' ושמות דומים", אומרת לי נטע, פנסיונרית מירושלים ואחת מהותיקות בארגון, "אבל לא צריך להיות עוכר ישראל בשביל לראות את האבסורד שמתקיים פה. את הטמטום". 

את ענת, איתה קבעתי להיפגש לראיון, אני מצליח לתפוס לבסוף ברגע של הפוגה. החיילים לא מסכימים לאפשר את המעבר עד שכול הפלשתינאים יצאו מן הסככה שמיועדת, לדבריהם, למגנומטר. היא עומדת מרוגזת אחרי ששוחחה עם כל מי שמוכן לשמוע ולא קיבלה מענה.

אתן נלחמות פה מלחמה חשובה, דואגות לעם שלדבריכן נמצא תחת כיבוש. אבל מה לגבי תושבי שדרות או תושבי ירושלים שעברו פיגוע בשבוע האחרון? האם לא עניי עירך קודמים? איפה אתן נשמעות כשעוד ילד איבד רגל בשדרות?

"ארגוני זכויות אדם קמים בשביל אלה שאין מי שישמור על הזכויות שלהם. יש לי בעיה מאוד רצינית עם מה שקורה בשדרות, אבל לאנשי שדרות יש את כל המדינה שתשמור על הזכויות שלהם. הם אזרחים של מדינה, אם הממשלה לא מוצאת חן בעיניהם הם יכולים לבחור בממשלה אחרת. אנחנו מתעסקות ודואגות לעם כבוש, אין לו זכויות, אין לו יכולת להשפיע על הגורל שלו. אנחנו מטפלות בצד ההומניטארי של סיפור המחסומים כחלק מסיפור הכיבוש הכללי".

במילה "כיבוש", על כל הטיותיה השונות, ענת תשתמש עוד פעמים רבות במהלך הראיון. היא זורקת את המילה לחלל האוויר, יורקת אותה החוצה בזעם. הכיבוש, לפי ענת, הוא הסיבה לכל הרעות החולות הפוקדות את מדינת ישראל. "סיפור שדרות, בדיוק כמו סיפורים אחרים הוא חלק מכל פסיפס הכיבוש. אלמלא אנחנו היינו יושבים ככובשים ביהודה ושומרון ובעזה, לא היינו מגיעים למצב הזה", היא אומרת. אחר כך היא ממשיכה בטון קצת עצוב, "במקום לזרוק מעל הגדר מתנות ופרחים, אנחנו זורקים טילים, זה כל הסיפור שלנו, זאת הבעיה שלנו".

ומה יקרה ברגע שהילד שלך יידרש לעמוד במחסום?

"תראה, אני מבינה את הצורך במחסומים. שלא תהיינה אי הבנות. אבל יש דרך לבצע את המחסומים. אני מקווה שהילד שלי ידע להפעיל את שיקול הדעת, להתלונן כשצריך ולאפשר לאזרחים פלשתינאים לעמוד תחת סככה בגשם. ההתנהלות של החיילים כאן היא בעייתית. יש מרחק בין הפקודה לבין דרך הקיום שלה. יש פקודה שיעבור כאן פלשתיני, אבל מה אתה עושה בכדי להעביר אותו?"."המחסומים הללו זה אסון. שמים כאן אנשים כמו חזירים. מי עושה דבר כזה? בני אדם לא עושים דברים כאלו לבני אדם".  

ענת חוזרת להתווכח עם החיילים שהחליטו לדחוף את הפלשתינאים מחוץ לסככה בכוח. הלהט הזה שבו אישה לא צעירה נלחמת על העקרונות המוסריים שלה מעורר הערכה. אפשר להסכים עם הטיעונים שלהן, אפשר גם להתנגד אבל אי אפשר להישאר אדישים לתהליך העשייה שלהן ולדרך האקטיבית והאלגנטית בה הן נוקטות.   

גם לתמר מקיבוץ חצור שמתנדבת כבר שלוש שנים יש ילדים ששירתו בשירות קרבי. " הבן שלי לא כל כך אהב את מה שאני עושה ודווקא היום, אחרי שהשתחרר הוא יותר מבין אותי". אחר כך היא מוסיפה "אני חושבת שנושא המחסומים זה הנושא שיעלה השנה על הפרק של הציבוריות הישראלית. עכשיו מגיע הזמן שלו, בשנה הקרובה". 

 זאת אומרת שאתן חלוצות?

 "אני לא יודעת אם אנחנו חלוצות. אני פשוט חושבת שאנחנו כיהודים וכבני אדם לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך במצב הזה. אנחנו מגדלים כאן דור של צעירים אטומים לגמרי לזכויות אדם".

מה השתנה? מתי גידלנו דור אחר כאן?

"תראה, אם אתה עושה שלוש שנים צבא בתור מישהו שמתווכח עם הפלשתינאים ודוחק להם את הזכויות זה משהו אחר לעומת שלוש שנים שירות באיזשהו סוג של קרב שלפחות אתה מאמין שאתה נלחם להגנת המולדת".

בשלב זה תמר נוטשת אותי והולכת לחפש מישהו לדבר איתו על העוול שנגרם הבוקר לפלשתינאים. נטע הירושלמית מבחינה בי עומד לבד. "אתה איתנו?" היא שואלת. "אני מנסה להיות אובייקטיבי" אני עונה, "תנסה, תעשה לי טובה ותנסה, נראה אם תצליח". "מה שאנחנו עושות", היא פותחת במונולוג זועף, "זה לא קשור לביטחון, זה קשור לצלם אדם שלנו, ואנחנו מאבדים אותו. המדינה תקום או תיפול במוסריות שלה ולא בחומות שלה. אם המדינה לא יודעת להיות מוסרית כלפי הזולת, אין לנו לא הצדקה ולא כוח מוסרי שנוכל להחזיק במה שיש לנו. אם מישהו עשה לך רע אתה לא הולך ועושה רע למישהו אחר". לאחר הנאום היא נרגעת "זהו, גמרתי את הנאום שלי, עכשיו אני הולכת לכנסת" היא מחייכת אלי וחוזרת לצלם את הפלשתינאים מאחורי הגדר. בשלב הזה נבקעת קליפת האובייקטיביות שהבאתי עימי מהבית. אני מביט על הפלשתינאים ומדמיין את התנהלות החיים שלהם בצל המחסומים. כל יום, משעות הבוקר המאוד מוקדמות, הוא מאבק חדש, עמידה ממושכת בתור לא נגמר, קור מקפיא וגשם, ובעיקר, התמודדות עם קבוצת ילדים במדים שפשוט ממלאים אחר ההוראות בהתאם להבנתם. 

עכשיו אני חוזר אל ענת שבדיוק סיימה עוד ויכוח חד כיווני עם קצין. היא משתדלת שלא לצאת מהכלים ולדבר בנימה רגועה. "לא יאמן, עכשיו גם סרן לא מוכן לדבר עם ארגון לזכויות אדם" היא מתמרמרת.

אז מאיפה מגיעה השאיפה הזאת לשינוי? היכולת להתייצב כל בוקר בשיא הקור במחסום ולהתווכח בכל פעם מחדש עם חיילים ומפקדים?

"אני חושבת שזה מאוד אישי. אצלי זה מגיע מזה שבני אדם חשובים לי. אני לא רוצה שחיילים שלנו שמייצגים בין היתר אותי, יעשו את העבודה הזאת בלי שום ברירה אחרת. המחויבות היא של הדור שלנו. הדור שלנו סידר את הכיבוש הזה והדור שלנו צריך לנקות את האורוות האלה. לא מתאים לי שהחיילים הללו יבואו בשמי. לא מתאים לי שזה הפך לכרטיס הביקור של מדינת ישראל. אנחנו מגדלים חבר'ה צעירים שעכשיו מתייחסים ככה לפלשתינאים ומאוחר יותר יתייחסו באותו אופן לשכנה ולחברים שלהם. זה נכנס, הכיבוש הזה. זה חודר אל תוך החברה" .

ואיך את מרגישה כשיש פיגוע טרור בשטח ישראל? איך אתן מסוגלות להגיע למחסום ולעמוד מול חיילים שבסך הכל עושים את העבודה שלהם? 

"זה לא קשור. גם אנחנו מרימים מטוסים ומורידים עליהם שם פצצות. אנחנו מחפשים פעיל חמאס ומורידים להם משפחה. מישהו עושה שם עבודת מחקר כזאת? שואל אותם את השאלה הזאת? זה מה שקורה כשיש כיבוש. צד אחד הורג לצד השני. נכנס בחור שלא עובד כבר שנים והוא לא יכול ללכת לבית חולים ואין לו אפשרויות ללמוד ומתאבד".

 ויש ימים של משבר? ימים שיש הרגשה ששום דבר לא ישנה את המציאות הזו?

"לא, אני לא נמצאת שם. אני באה מוכנה. אני כבר מחוסנת". בשלב הזה מתערבת תמר בשיחה ומצביעה על אחת המתנדבות, "תשאל את איילת, זאת הפעם הראשונה שלה. אחרי הפעם הראשונה לא ישנים כל השבוע". איילת מהנהנת בחיוך מבויש.

העמדה שמתקבלת אצלי מתאפיינת באמביוולנטיות. מצד אחד, יש משהו יפה באוטופיה המצטיירת מעיניהן של ענת ושל שאר נשות ווטש. הן באמת ובתמים מאמינות שיש דרך אחרת, הן באמת מאמינות בצד הפלשתינאי ורואות בו פרטנר לשיחה. מצד שני במהלך הראיון אני מרגיש  שנשות ווטש  מגיעות עם תשובות מוכנות מראש. המורגלות לענות במהירות מונעת מהן לעצור לרגע ולהביט על אותו "עם כבוש" שהן עסוקות כל כך להציג כמסכן וחסר אונים. אני מוצא עצמי מתקומם לא פעם לשמע הטחות האשמה שלהן במדינת ישראל ובחברה הישראלית הכובשת. הדרך בה הן עונות מציגה בעיני התעלמות מן העובדה שלא רחוק מהמקום בו הן עומדות, על אותו הכביש ממנו הגעתי, נרצחו בשנים האחרונות לא מעט בני אדם בפיגועי טרור על ידי הצד עליו הן מרבות כל כך לגונן.

אז מה החזון של נשות ווטש? מתי תוכלו להפסיק להגיע בחמש בבוקר למחסומים?

"ברגע שייפסק הכיבוש. שיהיה הסכם בהסכמה ואני אראה שמתחילים לנוע לעבר איזשהו פיתרון. ברגע שנתחיל בפינוי התנחלויות, שאראה שאנחנו יוצאים משטחי הגדה. ברור לי שגם אם נקבע גבולות, זה יהיה גבולות שיביאו עוד פעם למלחמה. אבל כשיש גבול לפחות יש לאן לסגת ואנחנו במאבק בין מדינה למדינה, ואז אפשר גם לייצר חלופות כמו חלופה כלכלית חיובית שתניע בסופו של דבר את הדו קיום. הגבולות יביאו למצב שלא מחפשים לריב כי כולם מפסידים מזה. נכון לעכשיו אין להם מה להפסיד ולכן הם לא מפחדים ולא נמנעים ממריבה. בינתיים מה שקורה זה שהם מפעילים כוח, אנחנו מפעילים יותר כוח וחוזר חלילה. בדרך הזאת שום דבר לא נפתר ולא ייפתר".