שש שנים בדיוק והנה, זה נגמר. אומרים שבלוגים יכולים להיות מקום טוב לפרוק ואז מה אם אנשים מכירים אותי(וכן, גם אותו) במציאות. לא?
לפני חודש היתה לי משפחה. היינו אני והוא וחמישה חתולים שאימצנו במשך השנים וגידלנו באהבה. היתה לנו הפינה שלנו, אמנם מבולגנת, אבל פינה. מקום שקראנו לו בית.
אבל הוא לא רוצה יותר. יש דברים שהוא צריך לנסות ולחוות ואני מהצד השני כבר רציתי את הכיוון השני. "פערים בלתי ניתנים לגישור" קוראים לזה?
אז פירקנו את הבית. ומצאתי דירה אחרת אשר תתפנה בעוד כחודש ובינתיים מנסים לשמור על שפיות. אז איך מתנהגים? מה אומרים? איך עושים את ה"סוויטש" הזה בין יום אחד לחיות עם אהוב לבין היום הבא אחריו ובו אנחנו הופכים לזרים?
איך להתמודד בחודש הזה עם הרמזים הפזורים לכך שלמרות שהוא לא חושב על העתיד הוא כבר מכין את עצמו ליום שאחרי? על המילים הנזרקות על תכניות מגניבות אשר, מן הסתם, לא כוללות אותי? על קשרים חדשים אשר נוצרים לפתע? על אמירות שנאמרות עלי מאחורי גבי? ועוד יותר גרוע, המילים אשר נאמרות בפני?
כותבת לו מכתבים(זאת הדרך שלי לפרוק) ולרוב זוכה לתגובה. הוא לא יזום, לא יחשוף וישתדל שלא להראות חולשה. להראות לי כמה אני רגשנית (אני יודעת) ופתאטית (גם את זה אני יודעת) הוא דווקא מצליח ולא מתוך רוע אלא מתוך זה שאני דוחקת אותו לפינות ומנסה לחלוב עוד קצת מהרגש ההוא שפעם היה לו אלי.
נראה לי שהרמתי ידיים. עוד חודש להחזיק מעמד. כמה קשה זה יכול להיות? |