עד כיתה ה' לא ידעה שרון קרלן לקרוא. אני חושבת שדווקא הצטיינתי בתחום כך שלא ברור למה ואיך, אבל הנתון הזה רק חיזק את תחושת הקרבה שלי לשרון. אולי בגלל האופטימיות שגם האיטיים שבינינו, ולא משנה ממש במה, מוצאים את הדרך לייצור והצליח ובעיקר לרגש. אבל מה שבאמת חשוב זה שהיא למדה לכתוב.

את בית ספר רימון נטשה קרלן מרתיעה מתחרות וגם בגלל שנעלבה מכל שטות. אולי שני הדברים האלה, שמשותפים לי ולה גרמו לי לחיבור מיידי.

בהתחלה הייתי בטוחה שכל מי שיישמע את הדיסק ירגיש כמוני. כמעט כל שיר באלבום הזה מרגש אותי עד דמעות. אבל כשנוכחתי לראות שלא בהכרח כך הדבר, התחלתי לחפש הסבר. הרגשתי הזדהות איתה, הרבה מהמילים נכתבו עבורי, מעין אמפטיה עמוקה לתמונות שהיא מציירת בשירים. מישהו אמר לי שהמילים שלה לפעמים לא ברורות, מאין קודים חצויים, קטועים. ובאותה שנייה הרגשתי כאילו שרון ואני המצאנו שפה שתהיה רק בשבילנו, שרק אנחנו נבין באמת מה הכוונה. או בעצם הרגשתי ברת מזל שאני בין יחידיי הסגולה שמצליחים להבין את השפה ששרון המציאה. למרות שעבורי היא נשמעה כמו שפה רגילה לחלוטין.

לא תמצאו תמונות של שרון קרלן מחייכת, אבל קולה המתוק יחדור לכם ללב בלי להסתכל לאחור. הסכסוך האינסופי לאורך כל האלבום בין קולה הנעים והרך לבין המילים הנועזות הכואבות, ממכר. מכל שמיעה נוספת באלבום שלה אני לומדת עוד על הכישרון שלה, עליה, עליי.

את הסינגל הראשון "טסה גבוה" שיחררה שרון הרבה לפני צאת אלבום הבכורה "כדור שמחה". לא הייתי היחידה שהתאהבה בקול ובמילים שלה. כל תחנות הרדיו השמיעו את השיר בלי הפסקה וכל השמעה רק הפחידה אותי יותר. פחדתי שיימאס לי ממנו לפני שייצא הדיסק ולפני שאוכל לשמוע את שאר היצירות שלה. אבל באופן מפתיע ואולי אפילו בלתי מובן זה לא קרה. באמצע 2007 יצא האלבום לחניות ואחד מהם הגיע ישר לאוסף הדיסקים היקר שלי.  

כשהשמעתי לו את השיר החמישי "נהר של טעויות", בשנייה הראשונה הוא אמר שזה נשמע כמו המנון. המנון זה דבר חזק, מחזק, מאחד, קליט, נעים. בהתחלה ששמעתי את המילים הקשות לא הבנתי איך הוא יכול לקטלג את השיר הזה כהמנון. כעסתי על שזלזל בשיר. אבל היום ששמעתי אותו בפעם המיליון נפל לי האסימון. זה כנראה ההמנון של שרון לעצמה.

מילים חודרות, אמיתיות, מילים שמבטאות תחושות שמעט מאיתנו מוכנים להודות בהן, בעיקר בפני עצמנו. גם אני מרגישה בדיוק כך לעיתים קרובות 'הכול יהיה בסדר, פחות כואב ומרוקן, כי בלב שלי שלכת ובחוץ הסתיו חלף מזמן.

כשהכול יהיה בסדר, אז תבוא בי המנוחה, כשהעייפות הזאת תחלוף, אוכל להיות ערה איתך.'

אז אם זה ההמנון שלך שרון, אני רוצה לבקש רשות להשתמש גם. רק שממש צריך. ואולי כל לילה לפני השינה. אולי זה ייפתח אותי ויעזור לי לאזור אומץ עמו שאת עשית.

השיר השישי באלבום 'ביום אחר', היה חייב לבוא אחרי קודמו. השיר הזה מחליף צבעים לדעתי.

'ביום אחר, יהיה לי טוב יותר. ביום אחר, אני אלמד להתגבר ולוותר קצת. ביום אחר, כשתאהב אותי יותר, היום אחר, וכשנלמד לשכוח נוכל בכל הכוח לשמוח.'

יש ימים שהוא מרגיש לי אופטימי, שאולי לא היום, אבל ביום אחר, יהיה טוב יותר. אופטימיות מציאותית שיש ימים טובים שבאים אחרי ימים קצת פחות מוצלחים.

אבל לפעמים, כשהשמש כבר הלכה למקום אחר, והשקט הלילי מדגיש את הרעש בפנים, ברגעים קצת פחות וורודים, נשמע לי השיר כמו השיר הכי עצוב בעולם. כמיהה אמיתית וטוטאלית למשהו שלעולם לא יגיע.

'זה מוזר אתה אומר לי, שתמיד תהיה, אם אתה עושה כאילו, מה זה משנה.' המשפט הזה, בעיקר חלקו השני, הוא המשפט שנחרט בליבי בפעם הראשונה ששמעתי אותו. הוא גרם לי להפליג למקומות רחוקים. חשבתי עליו שוב ושוב ובכל פעם נדהמתי שלמרות פשטותו המוחלטת הוא כל כך חשוב, אמיתי, אפילו מהפכני. כל הילדות לימדו אותי שהעיקר הכוונה. שלעשות כאילו זה צבוע, פסול, לא אמיתי, ולא יביא לעולם לתוצאות נכונות. אבל שרון מנסה לשכנע אותנו שאם אתה עושה כאילו, מה זה משנה? וזה נכון, זה לא משנה בכלל!! אם אנחנו בוחרים לעשות משהו, גם אם זה מרגיש לנו, או למישהו אחר, שזה נעשה בכאילו, הרי בחרנו לעשות אותו, אז זה הכי אמיתי שיש. מישהו כתב פעם שאין משמעות למשפט 'רציתי לעשות A אבל בסוף עשיתי B'. אם בחרנו לעשות B אז זה בגלל שהרצון לעשות B הי חזק מהרצון לעשות A ולא משנה בכלל מה הנסיבות שהביאו לכך. בסופו של דבר עשינו B ולא A ולכן זה בכלל 'לא משנה אם אתה עושה כאילו'.

אני לא יכולה לסיים בלי להזכיר את השיר 'רסיס שלם'. השם לבדו מושלם, אך גם המשך השיר לא מאכזב. השיר מוקדש לאהבה שנחנקה, לכבוד שקרים יפים מאוד, לכבוד אנשים שעזבו כל כך מהר, לכבוד בדידות ועצב רב. אבל המשפט הכי מקסים בניגודיות שלו, ברגישות, בחוכמה שלו, ובאמת שבו הוא- 'איך העולם שוב מתמוטט, לאדם אחד שלא פחד לתת'.

אדם אחד בעולם שלא פחד לתת ודווקא לו העולם מתמוטט. ובכל זאת, המסקנה שלי משמיעת השיר, שגם אם העולם שוב יתמוטט, עדיין הדרך הכי אמיתית ליהנות מהחיים היא לדעת לתת.

הכמעט מושלמות של אלבום הבכורה של קרלן הציב עבורה רף גבוהה לבאות, אבל יש לי תחושה שהיא תעמוד בו בהצלחה, גם אם יהיה לה קשה.

דווקא בגלל שהאלבום שלה הרגיש לי הכי מתאים לעכשיו, למה שקורה לי בשנה האחרונה. יש הטוענים שאלבום שמתחבר לנו לתקופה מסוימת, לשלב ספציפי בחיינו, לא יהיה רלוונטי מאוחר יותר. הרבה אלבומים שהייתי מכורה להם בעבר, מעלים בי תהיות לגבי פיצול אישיותי, אבל דווקא בגלל החיבור הרגעי, השלם, אני יודעת שהאלבום כדור שמחה, יישאר איתי לנצח.