תרנגול זועק אל אוזניים חירשות.
התרנגול עוסק בשנים האחרונות בדימויי איקונין ובניסיון להורידם ולצמצמם ליסודות העיקריים.
התהליכים והדימויים לקוחים מתולדות האמנות ומהחיים. הפעם בסדרת תרנגולים. אין בתרנגול שום דבר מרפרטואר הבלהות של בוש וברויגל, ולא מהפנטזיות הליליות, ההדורות, המעובדות, של הרומנטיקה והניאו-גותיקה כמו אלה שאצל 'פרידה תרנגולת' או 'וויליאם התרנגול' שיש להן אופי שנון ומתורבת.
התרנגול מעביר אותם דרך חומר מאופק וקפדני, מינימליסטי עד גרפי על מנת להפיק תמצות וישירות. החקירה יוצרת הסמלה והכרה המכוונת אמירה ועמדה בדרך הצמצום. כמו הציפור או הנשיקה של ברנקוזי. שום רמז לזוועה קונקרטית שבני אדם מעוללים בחירותם. מתוך הכרה לנזילות כוח הדימוי האיקוני מפעיל התרנגול את כוח הצמצום המתחבר עם "הזעקה של קוקוריצה" שסילקה מעליה את כל הנחמות הכוזבות, ובייחוד את הנחמה הממציאה לבדידותו של הכופר בחברתם של מפלצות, ומתרגמת את החרדה הקיומית לקרנבל של ביעותי-לילה.
בתיחום קווי רגלו וצורות אקספרסיביות מתגנדר וזועק הוא (התרנגול) לנוכחות של כוח ואגו. קורא תגר. לעתים בגאוות יופיו וכוחו, לעיתים בריקוד וצהלה. אינו מבקש חמלה ואינו מצטדק. הדימוי ממוקם באמצע ותופס כמעט את כל הפורמט המנוגד ליסוד המרובע ויצר פסבדו איקונין. הרגליים, הכנפיים הראש והזנב הופכים למחול חרבות. גם הצבעוניות מאיימת, מצרימה הניגודים צבעוניים – כחול על רקע צהוב, כתום על רקע לבן, צהוב על רקע ירוק . בעבודות אחרות צבעוניות יותר מתונה - לבן על אוקר, תכלת על כחול כהה, סגול בהיר על צהוב בהיר, ניגודי הצבעים והצורות ביחס למקור האיקוני ותמצות המציאות עד לכוח הגראפי פותח פער בין הרעיון והמושג.
הדימויים כמו מצביעים על משהו אחר אבל לפני הכל על עצמם ומבקשים את הישירות של תשומת הלב שלנו. כדי להראות את קיומן. התרנגול משחק עם הרעיון והמושג ומחרים את צורת המקור. מחזק את התנועה והעמדה של דימוי כוח הגברא עד גיחוך. שום היאחזות בסימני ההיכר האיקוניים של הנצרות, תיאטרליות ואופראיות כן. הם אפילו משעשעים כאילו מאשרים את הסדר הנכון של העמדה הנכונה. קול קורא בשממה למשמעויות חדשות.
התרנגול לכוד במסגרת מנטאלית, מבודד מסביבה מזוהה ונשאר במופע של הצגת יחיד. הרהורים על מינימליזם כתמצית גרפית שוות-ערך לאמונה הופכים לתמונת דממה טעונה המוקפאת לרגע הנתון. צורות מוצקות הקרובות לגיאומטריות ומאשרים מחדש את שטיחות המישור. אפקט הדימוי הלכוד של התרנגול הופך מתמצית לתכונות-יסוד של עולמות נפרדים המגלה חדות וריכוז של איום העומד לבוא כגורל מר. הדבר דומה לאותם מתחמים בהן מתפייסת הנפש והייצוג, החיים והאמנות, האותנטיות והדעת. משא הנפש של האסתטיקה הרומנטית, מודרנית, איקונוקלסטית, מקום שבו האני מצייר את עצמו זועק אל אוזניים החירשות. התרנגול בחר בדימוי התרנגול ובשינוי התבנית האיקונית כדי להצביע על פערי הזמן, כדי להפוך על פיה את קריאת המשמעיות. מקריאת התגר שכולו אגו, הופך הוא לתרנגול כפרות, לקורבן העצמי שסיים את תפקידו כחסון, יפה וחכם. למרות סיום ההצגה, הרעיון והמושג מתמצתים את הנושא כאזכור של עבר בזמן הווה וכביקורת על סטיגמות, על פרשנויות ועמדות קדומות.
|
