השמש זהרה בעלי הצפצפה הירוקים שמילאו את העץ שבחלון, ציפור אחת שרקה לחברתה והתשובה לא איחרה לבוא, שיחתם הדהדה אל חבורת ציפורים ירוקות שהתעופפה אל הדקל הגבוה בוה, בוה. "כמה קרוב, ככה רחוק" חשבה לעצמה סימה, משתעלת את הסיגריה שקרקעה אותה למציאות שבה בחרה מזה 20 שנה. כשהייתה סטודנטית צעירה למדעי הרוח התגלגלו העניינים לידי כך שמספר נובלות קצרצרות, פרי עטה, התפרסמו בספר שקצר תשואות רבות מצד המבקרים, הפך רב מכר, והפך אותה להבטחה. מאז, בדירתה ברמת-גן, היא מחכה להשראה. מקלדת המחשב מוכתמת מנסיונות כתיבה רבים ו"המסמכים שלה" מלאים בהתחלות רעיונות שאף אחד מהם עוד לא הבשיל לכדי מיצוי. דירתה, מוגפת תריסים מאובקים, קטנה ולבנה, עמוסת ספרים ועיתונים ועומד בה ריח עד של פרי רקוב. הטלפון צלצל וסימה, כדרכה, מיהרה לענות ותקווה בליבה שאולי הפעם לא יהיו על הקו אמה או בוריס. "מתי את באה?" "מה זה משנה לך?" כעסה סימה על אמה, כמו שהיא תמיד כועסת כשאמה שואלת שאלה. מדי יום הולכת סימה אל אמה, שגרה מרחק שני בניינים זהים ממנה, למזלה אותו קובץ סיפורים נשכח משלם לה את החשבונות והדירה ניתנה לה בירושה מהדוד, כך ניצלה, או כך נדמה לה, מחיים משותפים עם הזקנה. מדי יום היא מגיעה בשלוש אחרי הצהרים, מכינה עוף וירקות וצופה לצד אמה באופרת סבון. בתחילה צפתה בה תוך לגלוג אך עם הזמן שבתה אותה העלילה. אחרי שמסתיימת הסדרה האהובה מתחילות מהדורות חמש ושש ושבע, סימה מכינה קפה ותה והן צופות ביחד. סימה, שהתייאשה כבר מעצמה, מחזיקה בתיק תמיד מחברת ולפעמים כשיש לה חשק היא מוציאה את הוספה שחונה במחסן בבית אמה ונוסעת אל הים. שם, בבית קפה, היא צופה אל השקיעה ולפעמים כותבת. "מה עם בוריס?" אמה שואלת בהפסקת הפרסומות "בסדר..." "למה הוא לא בא?" "הוא בעבודה, אמא". את בוריס הכירה כשקרה אסון הוידאו שהוא תיקן במו ידיו והפך לאהוב של אמה ולא בדיוק שלה. הוא מתגורר שתי קומות מעל, בפנטהאוז, יש לו ילדה מנישואין קודמים והוא עובד בתור שומר כניסה בחנות גדולה לכלי כתיבה וחושב שהוא סופר. גם לו ספר ביכורים שהתפרסם מאוד ברוסיה וממש כמו סימה הוא לא כתב דבר שנים. פעם ניסו לכתוב ביחד משהו בדיוני שמבוסס על דמותה של קונדיטורית מהשכונה, סימה הרגישה שהוא לוקח קרדיט על רעיונות שלה וסיימה את שיתוף הפעולה, מאז התקררו היחסים, הוא מתקשר כשיש תקלה טכנית אצל אמה, כדי לידע כמה עלה לו רכיב כזה או אחר וכדי לאלץ אותה לעלות אליו לקפה, הילדה שלו מחבבת אותה מאוד ופעם אחת אפילו הצליחה לגרום לה להצטרף אל שניהם לטיול גמלים שנגמר בחדר מיון בבאר שבע. "הלכת היום לדואר?" "כן אמא..." "ושילמת?" "שילמתי" בזמן האחרון התמלוגים קטנים והאיום למצוא עבודה מרחף מעל ראשה ובמיוחד מאיימת דודתה שלא מפסיקה להציע לסדר לה משרה בבית הדפוס של השכן.היא בדיוק מתכוונת ללכת, אוספת את כוסות התה והקפה, כשנשמע צלצול בדלת והכלים כמעט נופלים לה מהיד. "מי זה בא?" "זאת אחותך" "תפתחי לה" "תפתחי לה את אמא, אני בשירותים" "אז תפתחי לה" "תפתחי לה את!" "למה שלא תפתחי לה?" היא ממהרת להחזיר את הכלים למטבח, לא להשאיר עקבות, ונועלת את עצמה בשירותים באור כבוי. אחרי שלושה צלצולים נוספים אמה מועילה לפתוח, צמרמורת קלה עוברת בגבה. "היא כאן?" "בשירותים" "מה שלומה?" "תשאלי אותה"עורב חוצה את הכביש והיא אחריו, בראש מושפל, בדרך חזרה הביתה. ניחוחות טובים של תפרחות שוטפים את תפאורת הבטון. "סימה! מה שלומך!" קול מוכר, רועד, חודר את עצמותיה. שוב קיוותה שלא יבחין בה ושוב, כבכל יום, זה לא קורה. כמו תמיד, בחולצה של החברה להגנת הטבע, מהוה ושמח הוא יושב לבד ומסתכל על הרחוב "אני בסדר, מה שלומך" היא צועקת חזרה ומקווה שיתן לה להמשיך ללכת. "אני מרגיש לא טוב" "לא נורא..." "הלכתי ליועצת של קופת חולים, אולי את מכירה אותה? קוראים לה אורית, היא שמנה קצת" הוא צוחק "טוב מאוד, לילה טוב" "לא טוב לי...אני חושב שהיא לא טובה בשבילי, היא רעה" היא לוקחת נשימה וניגשת לשבת לידו "היא לא רעה..". הוא מספר על אשה עם אטבים על השיער שהוא פוגש כל יום ועל הדירה שהוא רוצה לשכור, היא תוהה אם זה היה מעניין אם לא הייתה שומעת את אותו סיפור כל יום ומנסה להיזכר איך הרגישה כשפגשה אותו פעם ראשונה. אחרי חמש דקות היא הולכת והוא ממשיך עוד לדבר ורק כשהיא מתרחקת מספיק הוא צועק "לילה טוב סימה!" "לילה טוב גורה..." היא אומרת לעצמה.למחרת היא ישבה אצל לאה, המטפלת שלה מזה עשור, והתבוננה היטב באופן בו הן מנהלות את השיחה, איך היא מספרת את אותו דבר ולאה נראית מתעניינת כמו תמיד. במהלך שנה שלמה הפסיקה סימה לבקר את אמה, רק הודיעה לה שהיא בסדר. היא לא ענתה לטלפונים, לא נראתה ברחוב ואיש ממכריה לא ידע מה קרה עד שיום שני אחד, אחרי שקנה חצי אבטיח, ראה אותה בוריס יושבת על ספסל. "למה הוא כועס עליך? אתה בעלה?" שאל התמהוני שלצידה "הוא לא בעלי. בוריס, מה שלומך?""זה החבר החדש שלך?" "כן! אנחנו חברים! אני כבר הרבה זמן שרציתי אבטיח..." "ענבל יושבת עם אמא שלך כל יום, את יודעת?" שאל במבטא הרוסי שלו "אתה לא חייב..." "תבקרי את אמא שלך..." "את לא גרה עם אמא שלך?" גורה מתפלא. בוריס הביט בשניהם עוד רגע והלך. "הוא החבר שלך?". היא הרגישה רע לרגע, אבל לא הצטערה, היא לא צריכה להצטער על העבודה שהיא עושה, הם יעריכו אותה אחר כך.היא פיתחה שיטה להקשיב לו, היה לה אטב על האף נגד ריח הזיעה שבהתחלה התביישה להרכיב אבל מהר מאוד הבינה שהוא לא שם לב, כשיום אחד שאל אותה היא אמרה שזו אנטנה. היה לה רשמקול קטן שאותו הפעילה רק אחרי שעה בערך, אחרי שהיה חוזר שוב ושוב על מערכת יחסיו עם היועצת, בחלק הזה היא לא דיברה בכלל ואז הוא היה אומר משהו על הבית, אז הייתה נכנסת. היא ביררה על אמא, על אבא ועל המשפחה, היו לו שני אחים והורים בעלי בית מרקחת שהיו עובדים כל יום ולא שמחים לראות אותו "לא נעים בבית" ולכן מצא מפלט על הספסל.את הפרטים שהקליטה רשמה כל יום במחברת ובתום חצי שנה ישבה לכתוב. במשך הזמן ההוא לא יצאה בכלל רק למכולת והייתה מתחפשת היטב, במעיל גשם ומטפחת, כדי שלא יבחין בה, לפעמים הוא צעק "סימה מה שלומך!" אבל היא לא הייתה עונה. את כל המלל, ההתרשמות שלו מריח קרם שיזוף, החלום ללכת לבריכה והשיגעון ליועצת ששנא, היא העבירה במהירות והתרכזה בדברים החשובים. הגשם דפק על התריסים, כשרינה, השכנה הנדיבה שהתיידדה איתה בעקבות מכת יונים שבבניין, הביאה לה תבשיל פרסי חמים, היא שמחה לראות פנים של מישהו. בחולצה של החברה להגנת הטבע, בודד, שמן, שמח, רק הוא אירח לה חברה, הוא והספסל שלו מול הברושים. היא לא טוותה לו שום סיפור רק תיארה איך עוברים האנשים מולו, מאיפה הם באים, לאן הולכים ומה משתנה כשהוא מזמין אותם לרגע לעצור. היא תיארה אלימות, יהירות, אטימות ורגעים של אחווה אמיתית וכל הזמן חשבה "כמה פשוט, ככה גאוני". היא אשה נאה יחסית, בת 45, לראשה תספורת בסגנון קרה מעט גלי.היא מתלבשת בבגדים מבד כותנה או פשתן בצבעים פסטלים, כאלה שמחמיאים לגוון עורה ונוח להסתובב בהם בכל שעה והיא אוכלת באופן מסודר, שתי ארוחות גדולות ביום והרבה פירות וירקות ולחמי דגנים משובחים וחוץ מזה, סיגריות. הסיגריות עוזרות להתרכז."תני לי משהו על השם" שואל העיתונאי שמתקשר בשש בבוקר כדי לקצור ראיון ראשון עם הזוכה הפוטנציאלית בפרס שמיר היוקרתי " יש בזה כפל משמעות..."התמהוני" זה גם הוא וגם אני, אנחנו..." "ומה את חושבת על הספרים האחרים? "מפגשים" של ל. מ, "הכתה" או "הסופרת"..?" "עוד לא הספקתי" היא צוחקת"תרדי שהמונית לא תחכה!" אמה נוזפת בה בטלפון והיא, זחוחה, מביטה שוב במראה ומחייכת.בשמלה סגולה ושאל עדין היא מחכה ברחוב בשעת ערביים, כשהמונית לא מגיעה היא מחליטה לצעוד אל מקום יותר סואן. "סימה! מה שלומך!" היא לא חשבה על זה, מישירה אליו מבט "בואי! כמה זמן לא ראיתי אותך! מה שלומך!" "בסדר גורה, אני ממהרת" "אני גם מאוד ממהר, יש לי מפגש, בואי אני רוצה לספר לך!" "אחר כך גורה, אני ממהרת מאוד " "אני מאוד שמח שפגשתי אותך, סימה את יפה, מה שלומך!" כשמונית כבר עוצרת לידה היא לא מסוגלת להיכנס ומסמנת לנהג שיחכה רק רגעהיא ניגשת לספסל, אור כתום ורך של שקיעה בין הברושים מלטף את פניו המגולחות והחיוך שלה קופא."מה שלומך?" הוא מחייך אליה, נדמה שמשהו בהבעתו קצת התיישר. "בסדר, מה שלומך...אני קצת ממהרת""גם אני" הוא אומר בקול יציב ומתרומם, אותה חולצה של החברה להגנת הטבע ואותו שיער דלילאבל פתאום היא שמה לב לנעליים. "נעליים יפות" "כן...." הוא מחייך."זה בזכותך..." היא מביטה בו מחייך אליה "זה זכה במענק" היא מביטה בעטיפת הספר, "הסופרת", שהוא מניח בידיה ורואה אותו, שמן, מהוה, עם חיוך חדש נכנס אל המונית שלה. היא נופלת במבט המום אל הספסל, יורד על השדרה החושך.ציפור שמחה קופצת על ענף הברוש וחתול קטן נכנס מתחת למכסה מנוע, השמים מרוחים צהוב-אפור, ריח פירות חדשים ממלא את השדרה. "שלום גיל! מה שלומך!" היא צועקת בעיניים אטומות כשהוא עובר עם כלב "בסדר סימה...אני קצת ממהר..."
|
משהאברהם00
בתגובה על ביקורת סרט- \"Into The Wild\"
jaco5
בתגובה על ביקורת סרט \"מילק\"
y2work
בתגובה על האח הגדול- המראה האולטימטיבית
החיידק הידידותי
בתגובה על ביקורת טלוויזיה- מקור לנחירה
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה