כי אי אפשר.

 אנחנו מתגעגעים. 

 לתמימות,

 להתרגשות,

 לחמימות,

 לבגין וליצחק נבון, אפילו לרייגן וננסי, אפילו ל "רק הליכוד יכול"...

 לערוץ האחד והיחיד בטלוויזיה,

 לטלפון עם החוגה,

 למעריב לנוער,

 לקרובים קרובים ולזהו זה,

 לשושלת ולדאלאס,

לשלושים ומשהו, לפרקליטי אל. איי, למי הבוס,

לאלף, לחבובוטף, לדרדסים, לקטקטים, לפרפר נחמד, לשמיניות באוויר, לדליק ולטוליפ, לדורון נשר ול- שישאר בינינו,

ללהיט בראש, לחדש חדיש ומחודש, לשוש עטרי והלמבאדה,

לעפרה חזה, לירדנה ארזי ולריטה של ימי התום, ללהקת מנגו, לחום יולי אוגוסט של שלמה ארצי, לפנים ושמות של דני רובס, 

לסרטים בחינת בגרות ובלוז לחופש הגדול,

לרבקה מיכאלי וסיבה למסיבה

 לנחמן שי ומלחמת המפרץ (טוב, שנת 91' זה היה עדיין שנות השמונים...)

 לשוקו עם הלחמניה מהמכולת,

 (מזל לפחות שלסופגנייה נשאר היום אותו הטעם בדיוק),

 להליכה בחולות לבית הספר, לפני שכוסה הכל במלט ואספלט,

 לשעור ספרות בבית הספר עם עמיחי ו"אלוהים מרחם על ילדי הגן" 

 לחברים,

 לכל החברים,

 ולכל האנשים

 ולשכנים,

 ולשכונה עם המדרגות,

בלי המעלית והאינטרקום המקולקל,

 מתגעגעים

אולי

 לאנשים

 שהיו

פעם

יותר

בני

אדם... 

(השיר "שוב בתמונה"- 85' לערך-

מילים: עתונאי אלמוני בשם יאיר לפיד,

לחן: מוסיקאי אלמוני בשם רמי קלינשטיין, שקיבלו את ההזדמנות הראשונה של חייהם...

כבר אפשר להבחין בגאוניות המוסיקלית של קלינשטיין, ויאיר לפיד כהרגלו קליל, חביב וחכם. רק את המעבד המוסיקלי שעשה עבודה מדהימה ומעולה לא מצאתי... מי זה?) 

מתגעגעת.....

כי איך חלפו להן ככה עשרים שנה?....