כשסיימה גונק את שיחתה עם גב' נחמני, עלו בה, לא במקרה, זיכרונות מאביה שמת כבר.

"אבא, למה אתה הולך?" נהגה לשאול גונק בת הארבע.

"אני הולך כדי לחזור," ענה אבא של גונק, והוסיף למשפט גם מנגינה משעשעת: "אני בא כדי ללכת והולך כדי לחזור."

בחליפה ועניבה הוא היה עבורה מלך שמופיע מדי שבוע על סף הדלת מממלכה רחוקה, נציג של עולם של טעמים, ריחות עזים וברורים. כשנישקה אותו עלה בנחיריה אפטר שייב שעטה את עור פניו המגולח וריח סיגריות היה ספוג בריח החולצות המגוהצות והמעומלנות מהמכבסה.

"קח אותי איתך," ייחלה גונק לשווא.

היא למדה להכיר את המקום שהיה בעל חשיבות כה רבה בחייו: "המשרד".

אין לי זמן עכשיו, אני חייב לחזור למשרד," השיב לאמה של גונק ששברה את קסם המלכות בכל ביקור, כשניסתה לפתוח בריב שהנושא שלו היה כסף. תמיד כסף.

"קטנוניות שכזאת," חשבה גונק הקטנה לעצמה. "איך היא לא רואה שהוא מלך של שפע שקונה לי ממתקים ביד נדיבה? מה שיש לו בצמצום הוא דווקא זמן. אז למה לבזבז את זמננו היקר ביחד בריבים מטופשים? הוא עלול בכלל לא לבוא." גונק כעסה אבל לא יכלה לרסן את אמה.

"אל תשים לב אליה..." התנצלה גונק על התנהגות האם המרירה. היא רצתה לומר לו שהיא מבינה לגמרי למה בחר לצאת לחופשי.

לו רק יכלה לבוא איתו.