נישה
פוסטים פופולאריים
-
החיים על פי וודי אלן
22/5/08 | 4796 צפיות
-
חידון קצר
3/8/09 | 1141 צפיות
-
רובן בליידס - החיים מפתיעים אותך, מפתיעים אותך החיים
4/4/08 | 1165 צפיות
-
זכרונות מבוסטון
5/6/09 | 529 צפיות
-
אם מוכת יגון עומדת
28/9/09 | 971 צפיות
-
באולפן השקוף
2/7/09 | 503 צפיות
פוסטים אחרונים
- ציור בחול 22/10/09
- אם מוכת יגון עומדת 28/9/09
- אחד הראיונות ההזוים ביותר 16/9/09
- חידון קצר 3/8/09
- Idilio 15/7/09
- באולפן השקוף 2/7/09
מה זאת מוסיקה? (או מה משמעותה)
| אז מה זאת מוזיקה? הקשיבו ליצירה הראשונה. על מה חשבתם? אני מניח שחשבתם על: בוקרים,סוסים, המערב הפרוע, אני יודע שילדים בדרך כלל יסכימו איתכם על התיאור הזה הם יגידו :"זה הפרש הבודד" ובכן צר לי לאכזב אותכם, אבל זו ממש אינו הפרש הבודד. אלו הם צלילים. מי במול ופה דיאז.
אתם מבינים.
לא משנה כמה פעמים אנשים יספרו לכם סיפורים על משמעותה של מוסיקה.
תשכחו אותם.
סיפורים אינם מה שהמוסיקה מביעה. מוסיקה היא לא על אף סיפור. מוסיקה היא פשוט מוסיקה. היא צלילים. צלילים וקולות שמונחים יחד בצורה כזאת שמסבה לנו עונג להקשיב להם, וכשאנחנו שואלים "מה המשמעות של היצירה המוסיקלית הנ"ל?" אנחנו שואלים שאלה קשה שאי אפשר לענות עליה. שאלה יותר טובה יותר היא אולי "אילו רעיונות היא מעלה בי?" או "אילו רגשות היא מעלה בי?"בדיוק כמו מילים כשאתה שומע את המילים אתה מקבל רעינות מהם. אם אומר "אאוץ', שרפתי את האצבע". אתם מקבלים את הרעיון ששרפתי את האצבע, שזה כואב, שעשוי לכאוב לי כשאנגן פסנתר, או לדמיין קול צעקה, המון רעיונות שהמילים מעלות בכם. אבל אם אנגן כמה צלילים על הפסנתר. התוים לא מצביעים בהכרח על שום רעיון, הם לא על אצבע שנכוותה, או על חלליות או טילים או על כלום.אם כך, מה הם מביעים?
הם מביעים מוסיקה
הקשיבו ליצירה השניה
או היצירה של בטהובן.
על מה היצירות ההן?
הן על כלום.
אף אחת מהן היא לא סיפור. אבל...
כיף להקשיב להן, ואפשר לשאול למה כיף להקשיב להן? זהו חלק מטבעו של האדם להקשיב למוסיקה. אתם מבינים, צלילים הם לא כמו מילים בכלל. כשאומרים "טיל" מיד עולה תמונה, אבל כשמנגנים צליל, צליל אחד בלבד- אין לו שום משמעות. זהו סתם פה דיאז או סי במול. צליל זה כל מה שהוא גבוה נמוך חזק יותר או חלש יותר הוא יכול להיות מאוד שונה כש: מנגנים אותו על פסנתר שרים אותו מנגנים אותו על אבוב מנגנים אותו על קסילופון מנגנים אותו על טרומבון אותו צליל ובכל זאת צליל כל כך שונה.
אז מה היא מוסיקה?
היא צירוף של צלילים בתבנית מסוימת על פי תכנון מסויים. לאיש שמתכנן אותה קוראים מלחין – לא משנה אם קוראים לו באך או יוני רכטר, הוא עדיין המלחין. והתוכנית שלו הוא להניח צלילים וקצבים של כלים שונים או קולות ביחד בדרך כזאת שמה שמתקבל הוא משהו מרגש או מסעיר או כיפי או נוגע או מעניין או כולם ביחד. לזה קוראים מוסיקה ויש לה "משמעות מוסיקלית" זה לא אומר שיש שם סיפור או תמונה או שום דבר כמו זה. כמובן שאם יש סיפור מחובר למוסיקה, זה בסדר, לפעמים זה טוב, זה נותן משמעות נוספת למוסיקה, אבל חשוב להבין שזאת רק תוספת – תזכרו את זה. זו אינה משמעותה של מוסיקה, זה לא הסיפור. זוכרים את היצירה ששמענו בהתחלה? זאת מהמערב הפרוע, ובכן, היא לא יכולה להיות על המערב הפרוע מסיבה פשוטה אחת. היא נכתבה על ידי בחור שלא שמע מעולם על המערב הפרוע – איטלקי בשם רוסיני. אנחנו חושבים שמשמעותה של המוסיקה שלו היא סוסים ובוקרים והמערב הפרוע בגלל שחונכנו ככה על ידי סרטים ותוכניות טלויזיה, אבל רוסיני באמת כתב את היצירה כפתיחה לאופרה שנקראת "ווויליאם טל" שהיא על אנשים בשוויץ (שהינה רחוקה למדי מהמערב הפרוע) אם כך אולי המוסיקה היא על ויליאם טל ועל האנשים בשוויץ?
לא! היא איננה על ויליאם טל או על בוקרים או על נופים או רקטות או על שום דבר. אם כך מה גורם לה להיות מסעירה?
ובכן, יש המון סיבות, אבל כולן סיבות מ ו ז י ק ל י ו ת. למשל הקצב שהוא כמו הקצב של סוסים דוהרים או הצליל של כלי ההקשה כמו תופים בקרב. אבל זה לא אומר שהמוסיקה היא על סוסים או קרבות. המשמעות היא רק הריגוש שבקצב. סיבה נוספת שהיא מסעירה היא הלחן. כזה שהוא קליט ומסעיר את הדם היא מתחילה בפרזה שעולה כלפי מעלה ועונה בפרזה שיורדת. זה כמו שאלה ותשובה, או אולי כמו ויכוח בו האדם השני זוכה תנסו ותראו.
מסעיר הלא כן? זה הכל על ריגוש והנצחון של הטיעון זה גורם לכם להרגיש טוב. אבל יש עוד הרבה סיבות למה המוסיקה מסעירה. לדוגמא האופן בו היא מנוגנת, הכלים המנגנים אותה, חצוצרות בהתחלה או הכינורות שמשתמשים בקשת שלהם בצורה קפיצית וכשכולם ביחד...זה נשמע כמו דהרת סוסים.אם כך מוסיקה היא מסעירה כי היא נכתבה כמסעירה, מסיבות מ ו ס י ק ל י ו ת ולא משום סיבה אחרת. אם כך למה מלחינים נותנים שמות ליצירות? למה לא לרשום רק יצירות שנקראות סימפוניה או שלישיה או יצירה מספר 50 או 12 או משהו אחר?ובכן, מדי פעם אומן מגורה לכתוב מוסיקה מסיבות חיצוניות, משהו שקרא, משהו שראה משהו שקרה לו. אני מניח שהרגשתם פעם שרציתם לרקוד או לשיר כי משהו קרא לכם שגרם לכם לרצות לרקוד או לשיר או להביע את רגשותיכם באופן כלשהו. ובכן משהו דומה קורה למלחין.זה יכול להיות משהו רגשי ויכול להיות אירוע שגורם לו לכתוב, או אירוע שיש לכתוב אליו, זה אזשהו כוח חיצוני שמניע את הכתיבה.אבל חשוב לזכור...הוא חיצוני, הוא סימן שעוזר למוסיקה, ומסייע לה אבל הוא עדיין חיצוני למוסיקה....
המשך יבוא.......
(מתוך סדרת קונצרטים לאנשים הצעירים – ליאונרד ברנשטיין 1958)
|
תגובות אחרונות
-
גלצ'וק
בתגובה על באולפן השקוף
-
valvish
בתגובה על חידון קצר
-
זאב.
בתגובה על ציור בחול
-
אתי ל
בתגובה על זאפה
-
קירה מ.
בתגובה על כשקית' גארט מתעצבן
-
זמן קסם
בתגובה על בבוסטון קומון - מאי 2009
תגובות (20)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
:)
מממ..זה מעניין, אשמח לשמוע מה עלה במוחך בנושא הנ"ל.
נפלא. פוסט מעשיר ואני לא יכולה שלא לעשות השואה בין שירה
ליצירה מוסיקלית.
מסכימה איתך.
מניחה שגם להם המוסיקה היתה סם
וכל הזמן היו בהאזנה ל"מוסיקה הפנימית"
זו שלא מפסיקה להתנגן לרגע.
ובכל זאת קצת מציקה לי המחשבה הדמיונית
על מי מהם, שצריך היה לעמוד בלוח זמנים ולהגיש יצירה מוזמנת,
ולא מצליח לקלוע לטעמו, ולרצות.
וכן, כל עבודה יכולה להיות כיף (אם אפשר להאזין למוסיקה תוך כדי) :)
תודה דורית
תמיד שמח לתגובותייך התכולות ירקרקות :)
אתי,
תודה על התגובה.
הנושא של יצירות מוזמנות הוא נושא מעניין.
לטעמי, מטבע הזמנתן יצירות מוזמנות הן כמובן יצירות שהן "עבודה" לכל דבר.עבודה במקרה זה היא הסיבה החיצונית ליצירה או "הזרז" ליצירה.
לראייתי, לעיתים יש קשר בין הסיבה להזמנה לתוכן המוזיקלי, לעיתים הוא מספק השראה ולעיתים זהו רק "תירוץ" לשבת ולכתוב עוד יצירה.
הסיבה שחלקן נהפכו ליצירות מופת קשורות הרבה פעמים ליכולות המוסיקליות הבסיסיות של המלחינים או לכמות החשיפה שהייתה להן בתקופה שנוצרו.
מי אמר שעבודה לא יכולה להיות כיף? :)
"....כיף להקשיב להן, ואפשר לשאול למה כיף להקשיב להן? זהו חלק מטבעו של האדם להקשיב למוסיקה..."
מוזיקה - מוזה
פוסט יפה ומעניין. נהנתי להקשיב לקרוא.
תודה.
פוסט מאד מעניין, וגם התגובות. תודה.
רוצה רק להזכיר שאף אחד מהמלחינים הגדולים לא ידע ולא שיער שיזכרו אותו לנצח.
רובם נאבקו על פרנסתם - וכאן בא הנושא של יצירות מוזמנות, וכאלה שצריך
לסיים אותם לארוע או תאריך.
אז מה? הנתייחס לזה כאל יצירה? אמנות? עבודה?
אשמח לשמוע את דעתך, עידן.
והנה כמה דוגמאות:
היידן
ב-1784 הוזמן היידן לכתוב שש סימפוניות ללשכה הפריסאית של הבונים החופשיים. הן נודעו בשם סימפוניות פריס (מס' 87-82), ובהמשך נוספו עליהן עוד שלוש (מס' 92-90). שמעו של היידן הגיע עד ספרד, והקתדרלה של קדיס הזמינה אותו לכתוב מוסיקה כלית ליום שישי הקדוש. אלה היו שבעת הפרקים התזמורתיים שבע המלים האחרונות של ישו על הצלב - יצירה ששכרה היה כנראה עוגת שוקולד גדולה שמולאה מטבעות זהב. היידן חזר ליצירה זו מאוחר יותר ועיבד אותה לרביעיית מיתרים, לפסנתר, וכקנטטה עם סולנים.
מוצרט
מוצרט כתב עוד שתי אופרות: האופרה סריה חסדו של טיטוס, וחליל הקסם. את חליל הקסם הזמין השחקן-אמרגן עמנואל שיקנדר לליברית שכתב בעצמו. עלילת האופרה מוזרה למדי - אגדה שבה משולבים מרכיבים אידיאולוגיים של תנועת הבונים החופשיים (שמוצרט היה מחבריה הנאמנים). אבל עלילה זו היא שעוררה את מוצרט לחבר ממיטב המוסיקה שלו. חליל הקסם הוצגה ב-1791, חודשיים לפני מותו של מוצרט, ולמרות שהתגובות הראשונות היו קרירות, היא כבשה בהדרגה את לב הקהל
בשנת 1788 חיבר מוצרט שתיים מהסימפוניות הגדולות שלו. הסימפוניה מס' 40, בסולם הטראגי סול מינור, עומדת בניגוד חריף לרוח האופטימית של הסימפוניה מס' 41 ("יופיטר"). עם זאת, שתיהן לא הקלו את מצוקתו הכספית של מוצרט, שהחמירה מאוד אחרי 1789, וגם סיור קונצרטים ממושך באירופה לא הביא הכנסה של ממש: באוסטריה עלה לכס השלטון קיסר חדש, אך מוצרט לא הצליח להתמנות לקפלמייסטר. ביולי 1791, כשהיה שקוע בחובות, הגיעה אליו הזמנה בעילום שם לחבר רקוויאם (למעשה באה ההזמנה מהברון פרנץ פון ולסאג, שרצה להציג את היצירה כשלו). מוצרט לא זכה לסיים את הרקוויאם. הוא חלה בסתיו 1791 ומת ב-5 בדצמבר; בהלווייתו, שנערכה למחרת, השתתף רק הקברן. אחרי מותו של מוצרט נפוצו בווינה שמועות כי הורעל, ורבים רמזו כי יד יריבו, המלחין אנטוניו סליירי, היתה במעל. כיום מאמינים רבים, כי לבו, שנחלש לאחר התקפים רבים של קדחת שיגרון, הוא שגרם למותו.
באך
שלב חדש באמנותו של באך החל ב-1741 עם פרסומן של וריאציות גולדברג, יצירה שהזמין אצלו הרוזן קייזרלינג שסבל מנדודי שינה, כדי שנגן הצ'מבלו שלו, יוהן גוטליב גולדברג, ינגן אותה לפניו בלילות השימורים. לאחר מכן כתב באך שתי יצירות שבהן משתקפת התעסקותו הגוברת בקאנון ובפוגה - המנחה המוסיקלית ואמנות הפוגה, שנותרה בלתי גמורה עם מותו.
הדוגמאות הובאו מכאן:
http://lib.cet.ac.il/pages/sub.asp?item=513גם אצלי (כמו שאפשר להבין) מוסיקה היא סם של ממש...הכרח בשביל לשרוד את היום.
וכן..תמיד יותר כיף כשיש עם מי לחלוק את אהבותינו ורגשותינו
עידן
מוסיקה עבורי היא סם החיים-
היא מרגשת,היא נוגעת,היא חודרת ללב ולנשמה
מוסיקה הינה עולם ומלואו וכשיש עם מי לחלוק אותה
הצלילים אף נשמעים ערבים יותר(:
תודה על ההתייחסות המעניינת, כיף לקרוא תגובה שהושקעה בה מחשבה.
אז קודם כל התייחסות כללית לאופן ההצגה ואחר כך לגופו של עניין:
הפוסט הזה ודעתו של ברנשטיין בו הם כמובן פרובוקטיבים יחסית לדעות המקובלות בעניין, וגם
ברנשטיין ידע את זה כשבחר להציג את הדברים בצורה שבחר.
לטעמי הדבר המעניין ביותר בסדרת הקונצרטים הנ"ל (שאפשר להשיג בDVD) היא העובדה
שברנשטיין נקט בה בגישה לא שגרתית.
הוא בחר להתייחס לילדים לא כילדים – אלה כבוגרים צעירים וכאלו גם הסבריו.
ההסברים לא ילדותיים מדי, הם נגישים גם למי שאינו מבין מוסיקה והם מלווים במחשבה רבה
על אופן ההצגה שבד"כ אינה שגרתית.
ספציפית במקרה זה (וכך אני הבנתי את זה)ברנשטיין לא ניסה להגיד שאין למוסיקה הגיון או
שאין משהו שמכתיב את האסטטיקה המוזיקלית – העניין הוא שלמוסיקה יש חוקים משלה והם
לא בדיוק חוקים דומים לשפה מדוברת כמו עיברית או אנגלית.
היא מדברת לרבדים אחרים ומניעה רגשות/מחשבות שונות לגמרי.
ולעיתים אלו דברים אבסטרקטים מאוד.
הרי כולנו מכירים את ההסברים הרגילים לילדים. שמדמים את העניין לסיפור רגיל
(על פטר והזאב או על סינדרלה או מחוות אופראיות בעלות תוכן סיפורי ברור)
אבל למוסיקה..יש את ההגיון שלה.
היא יכולה להניע רגש או מחשבה או דמיון אבל היא לא מספרת בהכרח סיפור מוגדר ומובהק.
עצב בשבילי הוא לא אותו דבר שעצב הוא בשבילך או בשביל מישהו אחר.
היא שפה שפונה לרבדים אחרים.
זה מזכיר לי מאוד את אחת החווית הראשונות שלי בהופעות מחול.
זה היה מעין מופע של יצירות קצרות של תלמידים, עם קלאסיקות ועוד יצירות אחרות
(שמאחוריהן סיפור) ובתוך כל זה הייתה תלמידה שרקדה ריקוד של אלוין איילי.
ואני פשוט הוקסמתי. לא היה שם סיפור במובן של "א' הלך לב' ואמר לו ג' וכו' וכו' וכו'...
היה שם פשוט יופי אסתטי. לא היה שם סיפור במובן שאני קראתי לו אז סיפור...
אבל זה פשוט היה יפה ומרגש. זאת הייתה שפה של תנועה וצליל – והיא לא הייתה דומה
ל"עיברית" שהכרתי...היה שם סיפור של רגש...סיפור מאוד מופשט...סיפור בתנועה.
לטעמי, זה לכל הפחות מעורר מחשבה
"....כיף להקשיב להן, ואפשר לשאול למה כיף להקשיב להן? זהו חלק מטבעו של האדם להקשיב למוסיקה..."
פוסט יפה ומעניין. נהנתי להקשיב לקרוא.
תודה.
לא הסכמתי איתך ולרגע זה היה קל.. כי בדיעבד הבנתי שלא הסכמתי עם לאונרד ברנשטיין :)
נרגעתי כשקראתי שזה מתוך הרצאה לילדים והמילים שהיא אמר כגון "מוסיקה היא לא שפה ולא מספרת סיפור " מקבלים משמעות מילולית דו מימדית שכוונה כניראה לילדים.
לדעתי ( ואני לא הוגה הרעיון..) מוסיקה היא בדיוק שפה שמספרת בדיוק סיפור. אלא שהסיפור לא ממופה חד משמעית לארוע (כגון סוס דוהר) אלא פונה לרגש. הרגש מכניס לתוכו תוכן שהוא תלוי תרבות גזע מין מצב רוח וכו, אבל התבנית של הסיפור תמיד שם.הייתי מרחיק ואומר ךא רק שיש במוסיקה סיפור אלא שאם תחפש טוב תמצא בא גם פן רכילותי..
אתה בטח יודע שההרמוניה (המערבית לפחות) נגזרת מחוקיות מתמטית של יחסים בין מרווחי תהודה שיוצרים הרמוניה- גם מוסיקות אחרות נגזרות מיחסים דומים לדוגמא אפשר לתאר כל קבוצת תופים אפריקאית במושגים של יחסים של 1\3 1\4 1\5 שמנגנים אחד על השני וכו זאת השפה הכי טהורה שיש שפת צורות. המילים שלה הם הצלילים הבודדים המשפטים שלה הם פרזות מוסיקליות והמשמעות שלהם תלוית תרבות - תקרא לזה שפת מישתנים אסטטית אם תרצה.
שאלת הילדים "מה זה אומר" היא שאלה במקום- ולדעתי לאונרד ידע להיתפלסף על המשמעות ופשוט ויתר על זה בחברת ילדים- התשובה שלו לילדים היא תשובה לילדים. אם לא יצא לך עדיין , אני ממליץ לך להתעניין בהקשר של "מישחקי מילים" כפי שהיגדיר אותם הפילוסוף לודוויג וויטגנשטיין לבין תפיסה מודרנית של שפת המוסיקה. השנים שציינת שבהם ניתנה ההרצאה הן בערך השנים בהם קרנו של וויטגנשטיין עלתה בעולם הפילוסופיה של המוסיקה ומוסיקאים למדו לתפוס מוסיקה כאילו הייתה בדיוק זה : שפה.
תודה על הפוסט המעניין , ומחכה להמשך.
ואהבתי את השם..
סיפורים אינם מה שהמוסיקה מביעה.
מוסיקה היא לא על אף סיפור.
פוסט מרתק!!!
אכן רק הצורך שלנו ולא רק של ילדים לשייך מוזיקה ל"וידאו/קליפ,
הוא שמקבע צלילים למראה מסוים .
כל הכייף במוזיקה זה לדמיין אותה בראש שלנו מבלי להיות מושפעים מאיך חוו אותה אחרים.
שמחתי שעניין
וגם לך...על מהירות התגובה. :)
שמח שאהבת
מגיע לך כוכב:-)
ליאונרד ברנשטיין חינך למוסיקה, כמו שאף אחד אחר לא חינך.
מיד עם קבלת תפקיד המנצח בפלהרמונית של נוי יורק הוא פתח בסדרת קונצרטים לאנשים הצעירים (כן כן...לא לילדים אלא לאנשים צעירים)
המבט הרענן על הדברים הכי טריוויאלים במוזיקה בסדרה הזאת, הוא פשוט תענוג. (לצערי אין יותר מדי פרקים ביו טיוב של הנ"ל).
שם הסדרה לא מקרי.
ברנשטיין מציג לילדים את הנושאים המוצגים בסדרות מנויים רבות לילדים, אבל איזה הבדל...
תמיד כבוד להבנה ולאינטיליגנציה של "האנשים הצעירים", תמיד זוית רעננה שתחדש משהו גם לבוגרים שמצטרפים לילדים ותמיד...מוזיקליות וענין.
ברנשטיין הוא האנטיתזה לאנשים שמובילים היום את החינוך המוזיקלי ה"ציבורי" בארה"ב כשהוא סולד משמרנות וחושב תמיד על האופן הנכון להציג את התחומים בלי להתפס לקלישאות וסטיגמות.
הציטוט למעלה הוא בדיון על אחת השאלות הראשונות שילדים שואלים כשהם מקשיבים למוזיקה.
(על מה זה מדבר/ מה הסיפור)
וזוית הראיה..כתמיד מקסימה ולא שגרתית.
אשמח לשמוע תגובות.
המשך הציטוט בעתיד אם יהיה ביקוש.