רוב חיי בעצם אני בודד.

למעט תקופות אושר קצרות בהן היה לי קשר זוגי.

כשחושבים על זה, אני בעצם לא מכיר חיים אחרים. כמו עיוור מלידה שלא יודע מה זה לראות.

כיצד זה שלמרות שאיני מכיר חיים אחרים, הבדידות כואבת לי?

רואה זוגות מתחבקים והלב כואב.

אולי צריך להשלים עם העובדה שיש דברים שאני יכול ויש דברים שאיני יכול. כמו שאיני יכול לטפס על האוורסט, איני יכול ליצור קשר זוגי?

מדי פעם פשוט יושב ובוכה.  אחר כך כועס על עצמי. בכי לא מוביל לשום מקום. צריך לעשות.

אז נכנס לעוד אתר הכרויות. שולח עשרות הודעות, ממתין מספר ימים, במקרה הטוב מקבל תגובה אחת.

כך מתחיל עוד רומן קצר מועד (בפוסטים קודמים תיארתי יותר את האכזבות, אין טעם לחזור על כך).

השלב הבא ברור. שוב ירידת הבטחון העצמי. משהו בי לא בסדר. אף אחת לא רוצה אותי.

שוב יושב ובוכה ושוב עוצר, הרי בכי ורחמים עצמיים לא עושים כלום. צריך לעשות ושוב אותו סיפור.

איך יוצאים מהלופ הזה?

איך משלימים עם העובדה שאיני יכול?

איך משלימים עם העובדה שאין אישה שרוצה אותי?