להעז, לחלום, להגשים!
פשוט אני,
ללא מסיכות,
ללא קליפות,
מדבר על הכל ומאפשר הצצה
אל עולמי דרך מילותיי.
פוסטים פופולאריים
-
'לחלום, להעז, להגשים' בחוף הדקל באילת
18/9/10 | 1003 צפיות
-
רודף העפיפונים
18/2/08 | 1488 צפיות
-
אהבה, זה כל הקסם
7/5/08 | 4012 צפיות
-
תקעתי נוד, בא לכם להריח ?
11/5/08 | 3018 צפיות
-
כשתבואי
19/5/08 | 2479 צפיות
-
זוהי שעה מתוקה של שקיעה
2/9/08 | 1340 צפיות
פוסטים אחרונים
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום
| דצמבר 2007. צפון תאילנד. נסיעה. הכפר : Banpakuwlam .
אנשי חקלאות פשוטה. עוני מכפיר. אין חשמל, אין מקלחות ובתי שימוש (פרט לצריפון מאולתר שבו יש חור וגיגית מלאה במים). רוב הצריפים הם מקש ומעץ. המטבח (חור ברצפה עליו עומד סיר על גחלים) וחדר השינה מחוברים. המחשבה על מקלחת בטמפרטורה של שתי מעלות בערב לא באה בחשבון בכלל, אז הבנתי שאני הולך להישאר מג`וייף שלושה ימים. למרות העוני הלא פשוט, רוב האנשים מחייכים ומסבירי פנים. במהלך כל שהותי שם, האכילו אותי מהמעט שיש להם (אורז, ירקות ונודלס), ילדי הכפר ערכו לי מצעד יומי כשאני מובל על ידי ילד בן ארבע. כולם יחפים עם ביגוד מרופט אבל תמיד עם חיוך מלא הערצה. ילדים מלוכלכים שלא ראו מקלחת הגונה (בנהר החוצה את הכפר) לפחות שבוע, ילדים עניים שמאושרים על שניתנה להם הזכות לתת יד לתייר בלונדי תכול עיניים בעל מגבלה, בשעה שצעדו עמו לאורך הכפר כמו גם הכירו לו את בית ספרם. לפני השינה, אישה טובה הכינה את המשטח עליו ישנתי ובו לא פחות משמונה שמיכות בהן התכסיתי (ועדיין היה לי קר). אני עוצם את עיניי, מנסה לתפוס תנוחה על המזרן הדק שהונח על רצפת עץ טיק, מתכרבל מצינת הלילה, וחושב על הבית ועל חיי המותרות שהשארתי שם.
לפתע אני חש מהלומה. אני מבין שיש לה גם שם, היא נקראת פרופורציה.
יולי 2008. צפון ישראל. נסיעה. המקום : יישוב קהילתי ששמו חסוי מטעמים אישיים.
אנשי היי טק אמידים. עושר בשפע. חשמל במחיאת כף, ע"פ גלי הקול. מקלחת מרשימה, שם, מחירו של הברז יכול לכלכל משפחה תאילנדית למשך שנה שלמה. החשש להשתין צפוי. מעולם לא הטלתי את מימיי על קרמיקה שעולה כמו הפלטינה שנשארה עדיין בירך הימנית שלי. מטבח מפואר שעלותו אינה נופלת ממחירה של הדירה שהשארתי אחריי באילת. גינה טרופית, מפלי מים, משטחי קיסר מעובדים, בריכת שחיה ומותרויות ללא גבולות. פעמון מצלצל, בפתח הדלת עומדות שתי נשים, אחת מהן עובדת זרה מהודו שבאה לטפל באם המשפחה, ניצולת מחנה המוות אושוויץ. ככל שחולפות הדקות מתברר לי שהיא נשואה בת 27 מדרמסאלה, אם לשלושה גוזלים. באה לארץ על מנת לכלכל את משפחתה הענייה, אחרי הכל, משכורת אחת בארץ משתווה לשנתיים שלמות בהודו (הצטנעתי כאן). במונחים שלנו - היא מרוויחה פרוטות, במונחים שלהם - תוך כמה שנים היא מיליונרית. היא נמסרת למשפחה שאמנם תדאג לה וסביר להניח שגם תספק לה תנאי מחייה הוגנים, אך ה"מסירה" הזו לאחר ארבע חתימות בלבד, עוררה בי עצב. כל הנסיעה חזרה - עמדה מולי דמותה. בחורה יפה, צנומה, ענווה, אצילה, מסורה...בחורה עם כמיהות, געגועים לילדיה, לבעלה, להוריה, למולדתה...געגועים מהולים בעבודה פיסית קשה ושוחקת שתימשך מבוקר עד ערב.
לפתע אני חש מהלומה. אני מבין שיש לה גם שם, היא נקראת פרופורציה.
יוני 2008. מרכז ישראל. נסיעה.
חודש לא קל מבחינה רגשית. פרידה. קשר בתולי בן לא יותר ממס' שבועות אך בהחלט מספיק על מנת לפתוח את הלב, לאחר שנה בה היה סגור. הוא נסגר שוב. שואל את עצמי אם גם היא היתה חלק מהמסע שלי, מהשליחות שלי. שואל את עצמי אם הייתי צריך את זה בכלל, וממתיי נהייתי כל כך פתוח וחושפני, ממתיי פיסת פאזל קטנטנה מחיי - מוצגת בתור פוסט ברשת חברתית, ולשם מה אני צריך את זה בכלל ? תוך כדי כתיבה אני מקבל תשובה בדמותה של האישה ההודית שעוררה בי עצב השבוע.
לפתע אני חש מהלומה. אני מבין שיש לה גם שם, היא נקראת פרופורציה.
|
תגובות אחרונות
-
...Blue
בתגובה על הזמנה להשקת ספרי השני 'להביט לפחד בעיניים ולנצח'
-
עינת:)
בתגובה על אחד הרגעים שגורמים ללב לפעום בחוזקה
-
יעלי 65
בתגובה על מוקדש לך, ילדה קטנה שלי
-
אסקרינה
בתגובה על אהבת אב
-
דליה אלעזר
בתגובה על אחרי 17 שנים, אריאלה ממפעל הפיס טילפנה גם אליי
-
לוטרה
בתגובה על חלומות של גוזלים / מוקדש לשחר גרינשפן, ולמשפחתה
תגובות (25)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
shakti,
.
תודה מעומק לבי על המילים שהנחת כאן.
יש המון במילה הזו. המון.
פרופורציה
כמה שיש במילה הזאת
היא מכילה הרבה
הפוסט שלך מכיל הרבה
אתה מכיל הרבה
אפי יקרה,
.
צודקת....לא תמיד בא לנו להביט בהן גם
לנוכח העובדה שהן תמיד שם.
תודה, וברוכה נוכחותך בין מילותיי.
דיאנה יקרה לי,
.
מודה שנותרתי אלום לנוכח מילותייך היקרות
כמו גם הניתוח המעמיק שלך.
מסכים עם כל תו, מילה, משפט, ופסקה שהנחת כאן.
נורא הזדהיתי עם מה שמירקרתי ולא נותר לי אלא
להודות לך מעומק לבי על תגובתך המעשירה והנבונה.
החכמת בי.
ולגבי הקטע השלישי....אני אכן הכי יודע :)
ערב נעים שיהיה לנו.
ניריתי,
.
שיחקת אותה עם ההשוואה לוויטמין :)
לעולם אזכיר בך....
תודה....מיוחדת שכמותך.
רביד יקרה,
.
ההמלצות לא תמיד קלות ליישום אבל לפעמים
הן האלטרנטיבה היחידה.
תודה...ואת יותר ממוזמנת...תמיד...אחלה ערב.
סביון יקר,
.
להגיד שהתעוררתי רק עכשיו זה לא בדיוק נכון.
העובדות שציינת עמדו מול עיניי מאז ומתמיד.
פשוט יש מצבים בחיים בהם האמוציות מבקשות
תשומת לב, ואז בעצם נוצרת ההשתקפות אל לא
מעט מקרים וצורות חיים, בין היתר, העוני שבו
חי העולם השלישי.
לא שאני מוצא רק שם פרופורציות, אבל הן בהחלט
מספקות לי פרספקטיבה.
היכולת לשנות טמונה באמפטיה, ולא בהזדהות.
לעזור אפשר כשנותנים יד לאנשים ולא בוכים יחד איתם.
כמה נכון.
תודה על מילותיך וערב נעים.
הפרופורציות תמיד שם.
לא תמיד מתחשק להסתכל, וגם זה בסדר.
שרית אהובה ויקרה לי,
.
יש שאומרים ש-אל לנו להשוות בין הסבל האישי שלנו לסבלו של האחר.
יש בזה משהו, אבל לעתים יש לנו נטיה להיסחף ולצאת מאיזון טוטאלי.
בדיוק לשם כך באה הפרופורציה, לא על מנת לספק נחמה, אלא בעיקר על
מנת להעניק לנו נקודת מבט נוספת וחומר למחשבה.
.
לפעמים צריך שיקרה משהו כדי להבהיר לנו שהשריר הזה שקוראים לו לב
עדיין עובד וכן להרגיש להפגע או להרגיש להתעצם....הלב לוקח את הסיכון
ולו רק בשל העובדה שיזכה לידיים שיפעימו אותו.
.
כמה נגעת בי עם המשפט הזה.
תודה, חברה יקרה ויפה שלי. אוהב אותך.
רונתי,
.
אני מסכים ומקדש את כל מילותייך שהונחו כאן.
אין ספק שהחיים בארץ הרבה יותר "עשירים", רווחיים,
ואיכותיים. אין לי גם ספק שרובן משוחררות, עצמאיות,
ומאושרות.
אבל את יודעת יקרה שלי, עדיין הן דמויות אנוש,
גם להן יש געגוע...למשפחה, לילדים, לבעל, למגע אינטימי,
לחיבוק, לליטוף, לנשיקה מהילד, למילה א מ א
.
אהבתי את הניתוח המשפטי-פרקטי שלך, אבל עדיין, כתבתי
את שכתבתי ממקום של המון רגש.
תודה אהובה....אולי באמת הגיע הזמן שאהיה פחות רגיש ויותר
קשוב להיגיון.
דבי יקרה,
.
לעולם אעניק בך פרופורציות בצבעים.
תודה על מילותייך....מלבי. ערב מתוק.
תמרי שלי,
.
העצב החשוף אכן רואה,
אבל לא תמיד קשוב להיגיון ולכתובת
שאולי היתה על הקיר מלכתחילה.
גוט דאממט :) כמה קשה ליישם את זה.
תודה על מנחתך.
יהודית יקרה,
.
דרך בהחלט מקורית להביט על הדברים כיומן תיעודי.
הטלטלות אולי לא מאוזנות אבל הנפש למדה להסתגל
ולהשתקם, לא מעט בזכות הפרופורציה.
תודה על דברייך.
דבש אהובה שלי,
.
כמה נכון הניתוח שהנחת כאן,
כמה נגעת בי במילותייך.
.
אומרים שכאשר האדם הנכון מגיע, הפתיחות מגיעה אף היא,
גם אם חשבת שאינה קיימת עוד. שתמיד, יש את המישהו שיכול
להצליח להגיע אליך, להעיר אותך.
.
גם אדם כמוני זקוק מדי פעם לרענון האמיתות הללו של החיים.
.
תודה מלבי.
הבאת פה חומר חזק , חזק ומקווה שכולנו נדע לקחת לריאות , לשכל וללב ונתמסטל באמת .
הוא נקרא גם חומר למחשבה .
לגבי הקטע הראשון - זה נקרא גם רצון לשרוד , בכל מצב נתון ובכל התנאים .
עם או בלי מים , חשמל , בית , חפצים בסיסיים ( בסיסי זה יחסי , בעיניי המתבונן ) , וכו .
אההה , וכמובן בלי הפלאפון , אולי כך שוב נחזור להשתמש באינטויציה ובטלפתיה שהיו לנו פעם .
ושיעור הישרדות הכי גדול של עם ישראל - לפחות ממה שאני עוד זוכרת - זה היה השואה .
ואנשים שרדו ויצאו משם בחיים .
לגבי הקטע השני - העשירים שכבר לא יודעים ללחוץ על כפתור ולהדליק או לכבות את האור - זה גם נרקיסיסם הכי גדול וחמדנות לפי התמונה וההסבר שבמילון .
אבל האנושות צריכה לעבור גם את השלב הזה כשהיא רוצה הכל מהכל , כדי להבין למה היא באמת זקוקה כדי להיות מאושרת .
מתברר שאנשים עשירים , עם כמה תארים תלוים במשרד מפואר , עם המון כוח שליטה ואפילו כבוד והערצה מאנשים אחרים , או בכלל סלבס , הם עדיין לא מאושרים ועדיין מחפשים משהו שימלא אותם , אולי סוף סוף מחפשים את עצמם . הם גם אלה שישר נכנסים לדיכאון , או מתמכרים לתרופות הרגעה , אלכוהול או סמים , וכו , או עוברים התמוטטות עצבים , בקיצור מגיעיםלפיסגה הגבוהה ביותר בעיניהם ובכל זאת נופלים לתוך התהום העמוק ביותר .
וזה גם תופעה טבעית שחייבת לקרות כדי להגיע לאיזון ולהיכנס שוב לפרופורציה .
המטוטלת לא מגיעה למרכז עד שהיא לא נעה בין הקצבות .
ולגבי הקטע השלישי והאישי שלך - את זה אתה הכי יודע , אז לא אתערב .
פרופורציה...
ויטמין נחוץ לחיים.
תודה שהזכרת לי. איש מיוחד.
אשוב...
טרם קראתי, מודה, אבל אני מסירה את הכובע
על היישום של ההמלצות
זה הרבה יותר מזמין
תודה לך יקירי
אייל היקר!
סוף סוף התעוררת? מה היה נדמה לך, שכל העולם חיבוק ואהבה
שכל העולם נוהג כמוך?
אני, אתה, ועוד מספר קטן של ברי מזל, ישנים במיטה מוצעת משלנו, מקטרים בשמחה על העבודה
מזג האוויר, הפוליטיקה, והולכים לישון שבעים. למה אתה הולך רחוק? מתחת לאף שלך, ישראלים ותיקים,
ועולים חדשים חיים בעוני מחפיר וללא תקווה!! בוקר טוב!!
רוב העולם, חי בחשיכה!! רק עכשיו גילית?
היכולת לשנות טמונה באמפטיה, ולא בהזדהות. לעזור אפשר כשנותנים יד לאנשים ולא בוכים יחד איתם.
אז יום מאושר
שבוע קסום
שנה מפוארת
דרך אגב, אני בתהליך כתיבה של פוסט שאולי אם נממש את הרעיון בו רובנו, נוכל להביא לשינוי כל שהוא..
רעיון פשוט, אך מעשי. אעדכן אותך.
כל טוב
סביון
מצד אחד פרופוציה..כף מאזניים הסבל שלי לעומת האחר
לפעמים מקטין את כובד המקל ולפעמים מעצים.
כל אדם הוא שליחות בדרך שלך לכל מעשה ייעוד והשלכות ואינו לשווא.
לפעמים צריך שיקרה משהו כדי להבהיר לנו שהשריר הזה שקוראים לו לב עדיין עובד
וכן להרגיש להפגע או להרגיש להתעצם..
הלב לוקח את הסיכון ולו רק בשל העובדה שיזכה לידיים שיפעימו אותו.
רחמיי נכמרים על לבבות שלא נפתחים ונשארים אטומים..הלב שלך בר מזל שיש לו אותך
אוהבתותך..*
........רציתי להוסיף, אתה איש מדהים, קשה שלא להתאהב בך. האהבה נמצאת בכל מקום כמעט, פתח את הלב לחוויות חדשות, אל תחפש את מה שאין.
כשהכרתי אותך גיליתי אדם מדהים עטוף באהבה..
אייל יקר, ואני חושבת כי ישנה אפשרות אחרת.. אתה אמנם רואה בה אישה שנועדה לעבדות. מצד שני, האישה הצעירה באה ממדינת עולם שלישי, ממקום עלוב, מקום בו הנשים כלואות במקום בו לא ניתנת להן זכות לשוויון, מקום בו ילדיה רעבים ללחם וכעת, היא אולי הגשימה חלום, להתקיים בזכות עצמה, לחשוב בעצמה, לא להיות תחת הפיקוח הנוקשה והסגור של המשפחה, לשלוח כסף לילדים ולדאוג לרווחתם ולעתידם. פה היא גם יותר משוחררת. זוכה להכיר תרבות אחרת.
עפ"י הקירבה שלי לנושא אני יכולה לומר לך שהדמעות זולגות להן בערב הראשון, בתום תקופה הן בד"כ שואפות להשאר בישראל, לפעמים גם לא חוקיות. מה שבעניך נראה סבל בעיניה הוא אושר גדול.
הן ברוב המקרים זוכות לקבל משפחה חמה ותומכת. אין ספק שעבודתן היא עבודת קודש אך לשם כך הן באו. אילו היה להן טוב בארצות המוצא, הן לא היו מגיעות לכאן.
ומבחינה משפטית, הן מוגנות יותר מהמשפחות שמקבלות אותן.
תודה שהע/ארת נושא חשוב. כוכב לטובתך.
איל יקירי
*
לפורופורציה בצבעים
תודה, מרתק
יום נפלא
דבי
לכל מקום אליו תלך.
ליבך ילך איתך.
ויזכיר לך את התואם המושלם.
ש-בינך.
לבין.
המקום.
יפה נגעת בעצב חשוף.
ש-רואה.
אבל לא תמיד קשוב.
תודה.
על פרופורציה....
הטלטלות מדברים שעוברים ורואים בדרך, תמונות שלפעמים נשארות ולא מרפות.
לא תמיד ניתן לנער את הראש ולהשכיח, אני מבינה.
על עובדת זרה...
עצוב,
אפילו השם שנתנו להם עצוב, חשוב על זה "עובדת זרה"..
אף אחד מאיתנו לא חושב שהוא אי פעם יצטרך לעזוב בית ומשפחה ולצאת לארץ זרה.
מציאות לא פשוטה לעיכול.
על פתיחות ורגש..
אומרים שכאשר האדם הנכון מגיע, הפתיחות מגיעה אף היא, גם אם חשבת שאינה קיימת עוד.
שתמיד, יש את המישהו שיכול להצליח להגיע אליך, להעיר אותך.
איילי, אתה כותב מקסים.