קמתי עכשיו. קימה מוזרה ובלתי הגיונית.

קמתי. הדופק בוער. צורח בתוכי. הולם, כמו הייתי ברעידת אדמה פרטית שאינה קשורה כלל לעולם.

והלב פועם, והדמעות חונקות ואתה שם.

הקול שלך מהדהד בי עד עכשיו, אבא.

שנה ושלושה חודשים מאז שנעלמת מעולם החיים ועברת לעולם הנשמות נטולות הגוף.

נשמות נטולות גוף אני קוראת לעולם ההוא. אני יודעת על מה אני מדברת.

אבל הקול שלך. שנה ושלושה חודשים ביקשתי לשמוע אותו.

כולם חלמו עליך. כמעט כולם.

ואני - חיכיתי.

עכשיו קראת לי. קראת לי כמו שתמיד היית קורא לי כשהייתי נערה צעירה.

מבקשת אהבת אב, מנוטרלת מחיי אושר, כואבת את כאבך, את מכות ידיך, את המרירות בה היית חי, אותה העברת בנגיעות יד חסרות רגש.

אבל כן. זה היה רגש. רגש של כעס שלא ניתן היה לשלוט בו. בכל אופן, אתה לא יכולת.

את השליטה שלי על אותו כעס, לקחתי לידיי שנים אחרי אותן מכות. עבודה עצמית שלעולם לא תיגמר. עד יומי האחרון.

ועכשיו אני מרגישה את קולך. עדיין. זועק אליי מהחלום.

זעקות שאינן מבקשות אהבה.

לא. הן לא ביקשו אהבה בחלום הראשוני הזה. הן היו בדיוק אתה.

החדרת סכין כאב לליבי. כמו תמיד. כמו עכשיו. זה עדיין בוער בי.

ואמא.

גם אמא הייתה שם בחלום. אמא שלי אהובה. יפה. יקרה.

גם היא זעקה. את כאבה שלה ממך.

ואני, רק שמעתי. לא הגבתי.

הפחד. הפחד שהיה אז, חזר אליי בחלום הבוקרי הזה.

בשתיקה פקחתי עיניי. הרגשתי את ליבי, את הדופק שעוד מעט הפך לפצצת זמן מתקתקת.

רעידת האדמה הפרטית שלי.

והדמעות החלו חונקות. והשמיכה הורמה מגופי. וקמתי.

קמתי אל חיי. הבטתי במראה.

כמה יפה את ילדה.

כמה יפה.

הבטתי, חשבתי, הרגשתי.

ניצחתי אותך אבא.

הפעם- ניצחתי אותך.