בארבעה עשר בפברואר,

יום ולנטיין, 1915,

נולדה סבתי, לילי.

העובדה שנולדה ביום האהבה,

כנראה יכולה להסביר את האהבה שלנו,

אחד לשניה.

לילי נולדה בעיר ורנה, בולגריה

ועלתה ארצה עם סבי עליו השלום, יהודה

ב1933

בתחילה גרו בקיבוץ מסילות ולאחר כמה שנים

ואחרי שנולדה אמי,

כבולגרים טובים, התישבו לתקופת מה אצל אחותה,

רג'ינה ובעלה מרקו במושב בית חנן.

לאחר תקופה מסויימת עברו לת"א.

לאחר קום המדינה, סבי היה קצין בצה"ל

וככזה קיבל ב1952 כמדומני,

אפשרות לרכוש דירה.

האופציות היו צהלה, שהיתה רחוקה שנות אור מתל אביב

(ושנות אור ממה שהיא היום) וקרית שלום.

סבי רצה קרית שלום, בכל זאת תל אביב

וליד החברים הבולגרים.

סבתי החליטה צהלה (תודה!!!!)

אני הנכד הבכור

וככזה,

זכיתי לבלעדיות תקופת מה

ולקשר הדוק ונפלא עם שניהם.

כשהוריי היו נוסעים, הייתי אצלם

ומבחינות מסויימות, אף גידלו אותי.

סבתא לילי היתה בשלנית צמרת.

לא היו לה מתחרים במאכלים הבולגריים דוגמת:

מוסקה, קציצות פרסה, בניצת (פשטידת) תרד,

גבצ' ואגריסטדה.

סבי נפטר ב1983 בגיל 71

צעיר, מדי.

לא ידענו אם סבתא תחזיק מעמד,

אולם להפתעתנו ושמחתנו 25 שנים אחר כך,

היא עודנה חיה.

בגיל 86 בשל בעיות לב,

החליטה אהובתי האמיצה לעבור ניתוח מעקפים.

אז היום היא די מבוגרת,

מתקשה בתפקודים יומיומיים,

אולם הראש שלה עובד,

היא נהדרת,

אוהבת את כל הנכדים והנינים

ובעיקר אותי

ואני אותה.

אז מאחל לה להמשיך לחיות

ולהנות ממשפחתה האוהבת והמסורה.

מצרף צילום שלה ושלי, היא,

עם עיניי הים הכחולות שלה.

אוחח איזו סבתא לתפארת!