פוסט ראשון, בתול שלי..

נולד בעקבות שיחה, נדודי שינה, מחשבה על..

אותה הנקודה שבה מרגישה כי הנה,

שוב אני בקצה הכי צפוני/דרומי...מערבי/מזרחי של היכולת שלי,

ואז פתאום מגלה, שם, ממש באותה הנקודה, רגע לפני הנפילה,

שהרוח נושבת ומכה,

שהלחץ בחזה עומד להתפקע,

שהרעד בברכיים מפר את היציבות ואת חוסר שיווי המשקל,

שהפרפרים בבטן, הפכו ללהקה רבת משתתפים ונגנים,

שהראיה כבר מעורפלת והמחשבות רצות רצות, מפליגות מפליגות..

שהראש כבד והפה יבש...

אבל אז.. באותה הנקודה הגבוהה,

שניה לפני הנפילה,

מגלה שלא הגעתי,

שזה בכלל לא,

שאני לא שם... בקצה,

בקצה הגבול...שיש שם,

בדיוק באותה הנקודה,

עוד אופק,

עוד פיסגה,

עוד עולם שלם ומלא שטרם הספקתי לכבוש,

ואני רוצה

ויכולה

להגיע שוב

הרחק...היי שם

לנקודה חדשה,

של קצה גבול היכולת שלי...

ההרגשה..

שם בקצה..

והדרך...עד לשם

האנשים, החוויות

הסיפורים והנסיונות

שווים

את אותה תחושה

את אותם הרגשות

שם באותה הנקודה..

על הקצה.

ואם לא הייתי מגיעה ...

לא הייתי רואה

שבעצם ,זה בכלל לא ...

קצה הגבול של היכולת שלי