כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    קוכליאה - בלוג של מושתלת שתל שבלול

    נולדתי חירשת. כל חיי הרכבתי מכשירי שמיעה והייתי תלויה כמעט לחלוטין בקריאת שפתיים לצורך הבנת דיבור. עם השנים הידרדרה שמיעתי עד לאובדנה המוחלט בגיל 36. אובדן השמיעה לווה בסחרחורות וטינטונים קשים. לפתע מצאתי את עצמי קרוב לשנה שלמה כשאני חירשת לחלוטין. מנותקת.. בבועה משלי.
    על פניו החיים נמשכו כרגיל, אבל בפנים, סבלתי בשקט.
    באוגוסט 2008, קיבלתי מתנה מופלאה - שתל קוכליארי, שהעניקה לי שמיעה מחדש. שמיעה מדהימה שלא תיארתי לעצמי שאזכה בה אי פעם, שמיעה שמאפשרת לי להנות מקולות וצלילים שאת חלקם לא שמעתי לפני כן מעולם, ואת אלו המוכרים אני שומעת עכשיו באיכות שלא הכרתי קודם לכן! מתנה מופלאה זו שינתה את חיי לאין ערוך! פשוט אי אפשר לתאר את גודל המהפך שחוללה בחיי.
    באוקטובר 2009, הושתלתי באוזני השנייה, ושוב התחלתי את תהליך ההסתגלות לשתל קוכליארי ולמידה כיצד לשמוע איתו, והפעם, אני מגלה, התהליך הרבה יותר מורכב: אוזן שמאל צריכה ללמוד לשמוע עם השתל, וגם \"לתקשר\" עם אוזן ימין, המושתלת הותיקה יותר.. הפעם החוויה שונה לחלוטין.

    זו תקופה מדהימה של חיי. נפתחתי אל העולם, אני חשה שמחה ומלאת חיים כפי שלא הייתי קודם לכן. וזאת למרות הקשיים הלא מעטים הכרוכים בתהליך הלמידה וההסתגלות לשתלים.

    השתל הקוכליארי איפשר לי להשתחרר בצורה משמעותית מן הצורך להשקיע כל כך הרבה מאמץ כדי לקלוט כל כך מעט מידע מהסביבה באמצעות קריאת שפתיים... סוף סוף אני יכולה להיות נינוחה ורגועה יותר ולהנות מתקשורת קלה וטובה פי אלף מונים. אני יכולה להנות מהחיים!

    פצחתי בבלוג הזה במאי 2008 כדי לתאר את ההכנות לניתוח השתל, הבדיקות, הניתוח עצמו, המיפויים ואימוני השמיעה שבעקבותיו. ועם הזמן, התחלתי לתת ביטוי גם לתחושות, רגשות ומחשבות שאינם קשורים לשתל הקוכליארי.

    אתם מוזמנים לקחת חלק במסע האישי שלי.
    ברוכים הבאים!

    0

    וידוי מהפך - חלק א'

    11 תגובות   יום רביעי, 9/7/08, 07:53

    המתח והעייפות הורגים אותי. מודה.

    ביומיים האחרונים השתלטה עלי תשישות נוראית. בערבים אני ממש במצב של אפיסת כוחות. נופלת על המיטה שדודה לחלוטין.  

    זה לא רק בגלל תהליך ההכנה לניתוח השתל הקוכליארי.

    נכון שהתהליך מעייף למדי, אבל מה יש לי לקטר?

    אני קבעתי את הקצב המזורז של התנהלות העניינים, נכנסתי ל"כושר קרבי" שלא זכור לי מאז גיל 27 ועוד השלתי 2 ק"ג עודפים...- בונוס די נחמד.

    אלא שהחלק הזה הוא רק חלק קטן מהתמונה.איזו תמונה? שאלה טובה.

    נראה לי תמונה פסיכדלית עם אלמנטים אקספרסיוניסטים מובהקים.

     

     

    אני בעיצומו של תהליך שינוי אישי מואץ. תהליך שהחל השנה, יחד עם אובדן השמיעה שלי. בערך בסביבות חנוכה, חג האור. כמה סימלי... והתהליך הזה, אלוהים...מרגיש לי כאילו נסעתי עד היום בחיפושית ופתאום אני מוצאת את עצמי דוהרת ברכבת הרים משוגעת בלונה פארק!

     

     

    הבלוג הזה החל להכתב בדיוק בצומת דרכים שבה החיפושית שבקה חיים לטובת הרכבת. בחרתי בניק "קוכליאה" (=השבלול באוזן הפנימית, ולא "כפית", כפי שסבר אחד מקוראי הבלוג וכמעט הרג אותי מרוב צחוק ! – אבל זה כבר חומר לפוסט נפרד), קראתי לבלוג שלי  "הדים מן הקוכליאה", והחלטתי שהוא יוקדש לתיאור המסע האישי שלי לשתל הקוכליארי. והנה, (וודאי גם אתם שמתם לב לזה..), הדי המהפכה האישית שלי הגיעו גם אליו. לצד התיאורים של תהליך ההתאמה לשתל, החלו לצוץ שירים, סיפורים, ומי יודע עוד מה יצוץ כאן.. הכל פתוח.

    ואני כבר שומעת אתכם שואלים: איזה שינוי?, למה?, מה קרה?

    התשובה לא פשוטה וקשה להסביר על רגל אחת. אבל הנה ניסיון. 

    בסביבות חנוכה, כפי שסיפרתי, הגיע לשיאו השינוי הדרסטי במצב השמיעה שלי. חטפתי סדרת סחרחורות שלווו ברעשים איומים באוזניים ודעיכה של השמיעה שלי. נהיה לי בלתי אפשרי להשתמש כמעט במכשירי השמיעה שלי. בכל פעם שהדלקתי אותם, החלו הסחרחורות והרעשים באוזניים. בתחילה סבלתי אותם בשתיקה, אבל משראיתי שהסבל לא מצדיק את הפירורים העלובים של שמיעה שמספקים לי המכשירים, ושהזמן עובר והמצב לא משתפר, אלא דווקא מחמיר, אז הבנתי פתאום שזהו. זהו זה, אי אפשר להתעלם יותר. הכתובת הייתה על הקיר כבר משנת 2001. כבר אז, לאחר לידת ביתי הראשונה, הציעו לי לשקול לעבור ניתוח זה. סירבתי כי הרגשתי שאני מתפקדת בסדר גמור עם המכשירי שמיעה.עכשיו הייתי "מתחת לקו האדום".

    זהו. אי אפשר היה להתעלם יותר.

    המצב היה גרוע מאוד.

    החלטתי להגיד "כן" לשתל הקוכליארי. "כן" למחזר שחיכה לי שנים בפינה... השתלמה לו העקשנות לממזר הזה...חתונה קתולית תהיה לו עכשיו. אני והוא – זה לכל החיים, "עד שהמוות יפריד בינינו".... 

     

     

     

    אני זוכרת שההחלטה הזו התקבלה בלילה אחד גשום ככה אחרי חנוכה. באותו לילה הרגשתי לא טוב, תקפה אותי אחת הסחרחורות הקשות שידעתי באותו יום, והרגשתי ממש נורא. החלטתי לפנות למוקד מרל"מ (מוקד חירום/שירות לילה של הקופה). נסעתי לשם, כולי רגישה וקרובה לפיצוץ של בכי. חששתי מאוד, המצב הבריאותי העיק עלי והשפיע מאוד על מצבי הנפשי. חוסר הוודאות שבו - מה בדיוק קורה איתי ומה עושים עם זה הכריע אותי.

     

     

     

    קיבלה אותי רופאה נחמדה. היא קלטה די מהר את המצוקה הנפשית שלי ושאלה אותי האם קרה משהו בבית או בחיים שלי שיכל לגרום לי למתח.

    "כן" גמגמתי, "אימי ז"ל נפטרה לא מזמן, וזה בהחלט עדיין משפיע עלי"..

    אז אולי כדאי שתקחי משהו, הציעה הרופאה. אם את רוצה אני ארשום לך משהו להרגיע.לא תודה, אני אסתדר, פלטתי במבוכה ומיהרתי לצאת.

    גשם ירד בחוץ. משהו בי נשבר. התחלתי לבכות.לא יודעת מי הרטיב יותר... הגשם או אני.

    הלכתי הביתה בגשם, בוכה כמו שלא בכיתי מאז שאימי ז"ל נפטרה.

    צעדתי ככה במשך שעה ארוכה עד שהתעייפתי. ואז התיישבתי לי בתחנת אוטובוס מזדמנת, והרגשתי מרוקנת לגמרי. פרקתי מטענים שהעיקו לי שנים על הנשמה: עצב, בכי, מועקה, רגשות אשם, תחושת אובדן....

     

     

    הגשם פסק, וגם מעיינותיי שלי הפסיקו את הנביעה. האוויר היה צלול. שאפתי אותו  מלוא ראותיי. כמה יפה אחרי הגשם, שהכל רחוץ ונקי. שעת חסד.

    וזהו. באותו רגע נפל לי האסימון.

    כמו בפאזל, התחברו לי המון סימנים ותשדורות.

    אני לא יכולה להמשיך להתנהל ככה.

    אני לא חיה נכון.

    אני לא חיה בכלל.

    אני לא מאושרת.

    לא טוב לי בכלל.

    אני אומללה למען האמת.

    והאובדן הזה של השמיעה, זה רק "הדובדבן שבקצפת".

    ואולי הוא הסימן הטוב מכולם.

    אולי הוא "הזבנג" שהטיחו לי החיים בפרצוף, כדי שאבין כבר שהגיע הזמן לשינוי.

    אולי הוא בא לומר לי : "את לא רוצה לשמוע את עצמך, אבל די!, אי אפשר ככה!, ה"אני" שלך לא יכול יותר!"

    כן. אמרתי לעצמי. נכון. זה בדיוק מה שזה. הודיתי בפני עצמי שזהו המצב.

    זו לא רק השמיעה שלי מתחת לקו האדום, בהחלט לא. זו אני.

    שאפתי שוב מהאוויר הרחוץ והנקי מלוא ראותיי. קיבלתי החלטה.

    החלטה לעשות שינוי.עוד לא ידעתי בדיוק מה ואיך.

    היה ברור לי שזהו, אני הולכת על השתל הקוכליארי, אבל לא רק על זה .

    אני הולכת גם לעשות שינוי גדול אצלי.

    כי להמשיך להתנהל ככה כמו שהתנהלתי עד היום, אני לא יכולה יותר!

    למחרת, צלצלתי למרכז השתל הקוכליארי וקבעתי תור לפגישה ראשונה.

    למחרת, התקשרתי גם לחברה הכי טובה שלי וקבענו לצאת לקפה.

    שיחה אחת איתה שווה כמו אלף פגישות אצל הפסיכולוג.

    מהשיחות שלנו אני תמיד יוצאת בתחושה שאני יודעת בדיוק מה לעשות ומחוזקת.  

    ויצאתי לדרך חדשה. 

    המשך יבוא...

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/7/08 10:50:


      איריס,

      מעניין שאת קוראת לזה שינוי ומהפך.

      כי כך בדיוק הרגשנו אמא שלי ואני אחרי ניתוח השתל של אחי.

      כאילו נוסף אח חדש למשפחה.

      אמא שלי אפילו תיארה את החוויה כמרגשת כמו שלושת הלידות שעברה...

      יום טוב

        12/7/08 12:12:

      פשוט מדהימה
        10/7/08 15:23:

      מחכה בכליון עיניים לפרק ב'!
        10/7/08 00:29:

      * ענק בכל הכוח

      העוצמה שלך

      הנחישות שלך

      הנכונות לאחריות עצמית

      והיוזמה האישית  הן דוגמה אדירה לכל אדם כיצד להגשים דברים בחיים.

      אני מאחלת לך כי התהליך יעבור בהרמוניה בהצלחה מלאה ולטובה מיד בסיום הניתוח.

      תבורכי!

        9/7/08 19:49:


      גיסתי היקרה,

      את מזה בחורה עוצמתית!!!!

      אני מחכה להמשך....

      מאוד רוצה שיהיה לך רק טוב ושתמשיכים לצמוח לכל כיוון שאת תבחריקריצה

        9/7/08 13:52:

      איריס היקרה.

      כתבת דברים מהכנים ביותר שראיתי עד כה . הנכונות להודות ולהכיר במצבנו היא הכיוון הנכון לשינוי שלו, על אחת כמה וכמה לחשוף את רגשותייך העמוקים ביותר בפורום זה.

      אני בטוחה ויודעת שהשינוי אכן יבוא, גם כי השתל נותן כוחות (אמצעים שמיעתיים חזקים יותר) לעלות למעלה, וגם כי את מבינה את המקום בו את נמצאת, ונדמה לי שאת תוכלי בקלות גם לדעת באיזה מקום את רוצה להיות.

      ולא משנה כמה זמן זה יקח, זה יקרה.

      יהודית

        9/7/08 09:58:


      לפעמים אנשים מקבלים בומבה לפרצוף שמנערת אותם :)

      את ידעת לנצל את הירידה בתחושה שלך למקום נכון...

       

      את בחורה חזקה, לא מוותרת, מבורכת באופטימיות וכייף.

      מפה זה רק לעלות :))

      בהצלחה

        9/7/08 09:38:

      המילים שלך כמו איזה שלטר שמדליק נורה

      נוגעות, מאירות, מבהירות ויותר מכל אמיתיות.

       

      מחזקת אותך בדרכך, בהתחלה החדשה, בדרך הנכונה למה שיעשה לך טוב באמת,

      שתהיי מאושרת, ומרוצה מעצמך - וכמובן גם בהצלחה בניתוח.

       

      אני חושבת שהרבה אנשים תקועים בחיים ולא מרוצים, לא מאושרים, ולא מעיזים לעשות צעדים, שינויים,

      וקורים להם המון תאונות,תקלות,בעיות, מכשולים - ועדיין הם תקועים ולא מעיזים לפרוץ, לשנות.

       

      מורידה בפנייך את הכובע על האומץ והעוז - לקום ולעשות, לשנות.

       

      מאחלת לך הצלחה והצלחה והצלחה בכל משימה שתקחי על עצמך ובכל דרך שתלכי בה.

        9/7/08 09:09:
       


      איריס

      כתיבתך נהדרת

         בהצלחה

        9/7/08 08:24:

      היידה קדימה בכל הכוח !!!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      קוכליאה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין