נראה לי שזה יהיה רצף סיפורים כזה. כל יום סיפור אחר. נישאר רק לאחל לעצמי ימים ארוכים, כדי שיהיו מספיק, ואם לא אז אכתוב אפילו כמה ביום אחד. כי יש מה לכתוב, תאמינו. יעזור לי האלוהים. מספיק, לדרך!

יום ראשון. בתקופה הזאת אני עובדת במקום גדול עם מערכת יחסים המתבטאת אפילו במיקום של קומה אחת ביחס לשנייה. כמה שהקומה גבוהה יותר ככה משתנים הפרמטרים. אני לא יודעת לגבי האכלוסיה של הקומות, קשה לטעון שזה משפיע על טיב האנשים, בכול זאת נקווה שלא, כי אני בעצמי נמצאת בקומה אחת מעל החניון שזה עדיין מינוס אחד יחסית לגובה הקרקע.

אם זה אולי לא משפיע על האנשים, אז בטוח קורה משהו עם כל השאר.

לא הספקתי לעשות את כל מה שרציתי בבית, זה לא אבוד, אפשר להשלים בעבודה. אך לא: כל ארבעת הדלתות בחדר קטן עם כיורים לשטיפת ידיים היו סגורות. לאן לגשת, לוחץ. חזרתי למקום ברצון לנסות שנית מאוחר יותר. התיישבתי, ומפי יצא השאלה: לרדת למטה או לעלות למעלה? כל השירותים הדפוקים בקומה שלנו - תפוסים

מישיהי, שישבה על ידי, הסתכלה עלי, מבט שלה היה עגול: בטח שלמעלה, זה משתפר מקומה לקומה.

אני בסוף הגעתי לאן שכל כך רציתי. ונזכרתי איך בחודש שעבר, גבר עם סולם גבוה צבע את התיקרות בתאים של שירותי הנשים בקומתינו. עבד קשה. ירד ועלה, סחב את הסולם הגבוה מתא לתא. ישבתי לי לבדי, הסתכלתי על פסי מכחול בצע לבן ועל רמזים של צבע הישן המציצים מהפינות הנדחות של התיקרה ועל פתח האיורור המכוסה פרורי אבק שמנים.

ולא הבנתי: בשביל מה? מה הוא עשה כאן? איש חרוץ שעלה וירד מסולם הגבוה.