לאקסים יש חוש ריח מפותח. בדיוק כשבן הזוג מתחיל לשקם את חיי האהבה שלו אחרי שננטש לאנחות, הם נזכרים להרים ראש. כנראה שיש להם רכיב מיוחד באינטואיציה שמוביל אותם להתעניין בפצוע שהשאירו מאחור. בשנייה שהם מבינים שהנ"ל המשיך הלאה וכבר עובד על הרומן הבא, הוא הופך לאטרקטיבי מתמיד.

אומרים ש"הזבל של האחת הוא היהלום של האחרת". כל זה טוב ויפה עבור מי שזכה ביהלום, אלא שהזבל מתחיל לפתע לנצנץ כשהוא מריח תחרות. או אז, הוא משנס מותניו, מגייס את כל קסמו ואת הגעגועים שלא חווה עד כה במטרה להסתער (ואם לא להסתער – לשייף קצת את האגו ולחוש מחדש שיש מי שנרגש משובו). 

שחר הברמן ואני התקדמנו כל כך יפה. למרות שקרן חברתי הזהירה מראש שהוא לא בנוי לקשר בגלל טראומת עבר שהיתה לו בארה"ב, הוא זרם איתי ונראה היה (לי לפחות) שפנינו אל עבר השקיעה. באותו יום הולדת 30, המפלצת האמריקקית נזכרה שהבחור מחליף קידומת ושאין זמן טוב מזה לעשות עלייה ולהתעלק על האיש היחיד שהיא מכירה בישראל. מבלי שאף אחד התכוון לכך, הטראומה שלו הפכה להיות הטראומה שלי ותחרות זה היה הדבר האחרון שהייתי זקוקה לו עכשיו. כששחר הבחין שפניי הולכים ומתקדרים אחרי השיחה שלו עם מישל (ככה קוראים לה), הוא מיהר לשדר עסקים כרגיל, אבל ראיתי לו בעיניים שאני ריגוש חולף. התבאסתי קשות, אבל הצלחתי לשמור על פני פוקר.  

ביום שאחרי, שמעתי בקול שלו בטלפון שהם נפגשו. כל כך רציתי לשאול אותו אם אשר יגורתי בא לי, אבל חשבתי שאם אתעלם, זה ייעלם (כמו בפרסומת של הסוכרת). ממש כמו ירידת סוכר בגוף, ידעתי שבסוף ההיי שחוויתי מאז הפרידה שלי, יגיע הדאוּן. בתחרות כמו בתחרות – גייסתי את כל הקסם, החביבות והקלילות שאין בי. רציתי שהוא ירצה אותי ויעזוב את הניו-יורקרית בשקט. הרי אין כמו לנפנף במישהי חדשה מול האקסית, בבחינת: "מי זוכר אותך בכלל?". פתאום התחוור לי שמעולם לא יצא לנו לדבר על הפרידה שלו ממישל ושאני לא יודעת מה בעצם היה שם, אבל הנחתי לו לגולל את הסיפור לכשירגיש מוכן. במקום לחקור, הפעלתי טקטיקה אחרת. "אשמח להכיר אותה".  "את מי"?, עשה את עצמו כלא מבין. "את ההיא", לא הסכמתי לשחק לפי הכללים שלו. "אה, היא... לאט לאט. ניתן לה להתאקלם קצת", הוא החזיר לי. נשנקתי לרגע אבל שחררתי "בכיף!" צבוע. מה כיף פה? שמישהו יגיד לי איפה הכיף? למה אורן האקס לא נזכר בי עכשיו? היינו עושים חילופי זוגות ונפטרים משניהם... לצערי הפנטזיה לא נתמכה במציאות וגם טקס וודו לא היה הסטייל שלי.

כמו בכל סיום מביך של שיחה איתו, שאלתי אם ניפגש בסופשבוע. שחר הודיע לי שהוא כנראה יקפוץ אליה לאולפן ביקנעם, אבל הרגיע אותי שממש אין לי ממה לחשוש. ובכל זאת חששתי – חששתי ביג טיים וראיתי בדמיוני איך שיעורי העברית באולפן הופכים לשיעורי לשון עם שחר.  נאלצתי לוותר על הקונטרול פריקיות שלי – התוצאות לא היו בידיי. גם כשלא שמעתי ממנו מילה עד לתחילת השבוע שאחרי, לא נותר לי אלא לכסוס ציפורניים בחוסר סבלנות משווע ולחכות שהבחור שלי יחזור אליי על ארבע- ציטוט מדויק של קרן.  

זמן ההמתנה זחל מלכת, אבל אצל שחר העניינים רצו מהר מהמתוכנן. נתליתי בהורוסקופים של הסופ"ש שבישרו לי שחיי האהבה שלי בפריחה ושמיסוד היחסים נראה באופק. ביום שלישי (פעמיים כי ממש ממש לא טוב), הסתבר לי שהכוכבים טעו – ובגדול.

www.cupid.co.il