חכם

כשקרן חברתי החליטה לשים קץ לתקופת האבל שלי על שחר הברמן, נאלצתי לשתף פעולה. ככתוב בסלוגן - למה לסבול כשיש אקמול? מה שטוב במדעי הרוקחות - טוב גם לי. כדי לפסול את הסיכוי שאתקל בטעות בשחר, נסענו לבר בהרצליה פיתוח. בעיני לייזר קרן סקרה את המסובין ואיתרה שני מקומות ריקים ליד בחור פוטנציאלי. משקפי ה'באדי הולי' שלו הסגירו את יכולותיו האינטלקטואליות. ואמנם, שיחה קצרה העלתה שהבחור סטודנט לתואר שני במדעי המוח. מתוך נימוס הבעתי התעניינות בסיסית בתחום, אבל אחרי שני דרינקים ממש לא היה לי כוח להתמודד עם שיחה על ביולוגיה מולקולארית. כשהוא הלך לשירותים, ניצלנו את ההזדמנות ונמלטנו אל עבר החניון. 

תם

ליד המכונית הסמוכה עמד בחור צעיר שחייך אליי. שקועה בעצמי ובצרותיי, לא קלטתי את הפלרטוט. איך שכנסנו לפקק בכיוון תל-אביב, שמעתי צפצוף משמאל. הפניתי את מבטי ואותו ינוקא עשה לי תנועות של לפתוח את החלון. "אני טייס", הוא אמר. "וואלה", לא התרגשתי. קרן בעטה בי שאתעורר. "F-16", המשיך. "בקבע?", לא היה לי מצפון להישאר אכזרית. "בסדיר", ענה בביטחון עצמי שבוודאי סיגל לעצמו בחיל האוויר. "מה את עושה אחר כך?", לא עצר את עצמו. התנועה התחילה לזרום וברמזור הבא הוא שוב תפס אותי. "אה...", לא ידעתי מה לעשות איתו. קרן ענתה במקומי בנחישות: "היא פנויה. תרשום טלפון". נתתי בה מבט של רצח בעיניים, אבל היא הזכירה לי שהדרך היחידה להתאושש מהפרידה הטרייה היא לנצל מישהו אחר. כשהורדתי אותה בבית, הוא התקשר וחצי שעה אחר כך כבר היינו במיטה. הסקס היה כמו טיסת סולו, אבל סלחתי לו על סעיף חוסר ניסיון. ברגע שאחרי הוא התהפך לצד השני ועצם עיניים. "חמוד...", טלטלתי אותו. "אני צריכה לקום מוקדם מחר. לא מתאים לי לישון ביחד". "לא היה לך נחמד?", ניסה לשכנע אותי. "נחמד מאוד, אבל אני רוצה לישון באלכסון". לנוכח האסרטיביות שהפגנתי, הוא התלבש והבטיח שיתקשר כשיהיה לו אפטר. מה עבר לי בראש כשהכנסתי חייל הביתה? הוא יכול להיות הבן שלי... 

רשע

למחרת שחר שלח לי SMS. "איך את?". הרצחת וגם ירשת? למה הוא ממשיך לסובב את הסכין? כתבתי ומחקתי, מחקתי וכתבתי תשובה, עד שלבסוף נסגרתי על עצמי ובידיים רועדות עניתי: "בסדר. איך אתה?". "הכל טוב. אני יכול להתקשר?". זה כבר היה יותר מדי בשבילי. כתבתי שאני עסוקה ושזה לא זמן טוב. כאילו לא היה פה ניסיון שיקום מצידי, חזרתי לנקודת ההתחלה. מצברוחי חזר להיות שחור מתמיד. שנאתי אותו באותו רגע ושנאתי את עצמי על כך שאני נשברת שוב בכזאת קלות.  

זה שאינו יודע לשאול
אחרי אותו סופ"ש סוער רגשית, חזרתי לעבודה בקושי רב. הסמנכ"ל, שבירר מאחורי גבי מה מצבי הרומנטי, קרא לי לשיחה. התכוננתי לגרוע מכל - רק זה חסר לי שיפטר אותי עכשיו. "הכל בסדר? את נראית לי עצובה", הוא הפתיע. "לא... לא... בכלל לא. בכלל בכלל לא", שכחתי את אוצר המילים שלי. "אם את צריכה לדבר, את יודעת שאני פה בשבילך". מה ההתעניינות הפתאומית בשלומי? עד כדי כך אני משדרת אומללות? חייכתי חיוך עצוב ודמעות ניקוו בעיניי. "הייתי מחבק אותך, אבל זה מסוכן בימינו". הייתי נבוכה מכדי להגיב. רק אחר כך הבנתי ממקור המידע שלו שהוא מעוניין. מדהים איך בתקופה הכי גרועה בחיי, אני קוצרת הצלחות... או לפחות על פני השטח.  

www.cupid.co.il