זוהר ארגוב טוען שיש דברים נסתרים, הנסיך הקטן גורס שהדברים החשובים סמויים מן העין ואמא שלי אומרת שהפתרון נמצא מתחת לאף. גם אם כל אחד מהם לחוד לא מחזיק מים, אריק איינשטיין (גבר חלומותיי) בטוח צודק כדמות פרשן הכדורסל בסרט המופת "כבלים" כשהוא אומר: "גם וגם וגם וגם".  

אין מה לומר, החיים באמת מפתיעים לפעמים. כשנדמה שהכל ברור והראייה מפוקחת, מסתבר שדברים רוחשים מתחת לשטח מבלי שהבחנת בהם. לעיתים מדובר בהפתעות נעימות ולפעמים מביכות ביותר. כשאני רואה שוטר, אני מיד מרגישה אשמה. כשאני רואה בוס, אני מיד משוכנעת שעומדים לפטר אותי, גם אם אני עובדת מצטיינת. כך קרה

שכשאודי, הסמנכ"ל, זימן אותי לשיחה, דמיינתי את עצמי חותמת בלשכת האבטלה ואת בעל הדירה זורק אותי מהדירה בבושת פנים. ניסיתי להגיד לעצמי שאני סתם רואה שחורות, אבל העובדה היא שלא הצלחתי לראות שום צבע אחר.  נכנסתי לחדר של אודי בהרגשה שאני מועמדת לסטירה נוספת מהחיים, אחרי הפרידה משחר הברמן. כל מה שנותר לי לעשות הוא להגיש את הלחי השנייה (כי הראשונה כבר משומשת וחבולה). ואז הוא הפתיע עם ההתעניינות הלא ברורה בשלומי. תהיתי לעצמי אם זה ניסיון ריכוך לפני הבומבה, אבל לא רק שהזץ (כמו שאומרת סבתי) לא הגיע, נכונה לי הפתעה.  

כשהוא הציע לחבק אותי (וסייג את המחווה בכך שזה מסוכן מדי בימינו), לא הבנתי איזה אינטרס מסתתר מאחורי זה. מצד אחד, יכול להיות שהוא סתם נחמד. הרי תמיד הוא חביב אליי או אל כולם, גם כשהוא עצבני – טיפוס חיובי שכזה. מצד שני, דלית, אשת הסוד שלי בעבודה, אמרה לי כבר מזמן שהוא דלוק עליי, אבל התיאוריה הזו נראתה לי מופרכת. וגם אם במקרה היא צודקת, מה לי ולחננה בן 40, גרוש עם 2 ילדים? בניגוד לפסיכולוגית שלי, אני תופסת מעצמי אדם מודע לחלוטין. ועדיין, כשגברים מפלרטטים איתי (גם אם זה בבוטות), אני לא מבחינה בזה. תמיד נדמה לי שמתנחמדים אליי בלי סיבה. דפוקה כבר אמרתי? עיוורת כבר ציינתי? 

כשדלית ראתה אותי יוצאת מהלשכה של אודי בוכייה, היא קמה מכיסאה בבהלה, אבל הרגעתי אותה שאני כבר מנוחמת +. "אמרתי לך שיש +?", היא היתה מרוצה עד הגג. כשהוא עבר במסדרון אחר כך בדרך לישיבת מנהלים, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הוא דווקא נראה מחויך ובטוח בעצמו. אני לא אדם מאמין, אבל אם יש אלוהים או כל יישות אחרת, הוא בטוח מתפקע על חשבוני בשמיים. הגיע הזמן שאפסיק לנזול ולתת לכל גבר לבלבל אותי.  

בסשן עם הפסיכולוגית באותו ערב, שפכתי עליה את כל צרותיי, בלי לנשום בין הסיפורים. דווקא כשהגעתי לתקרית עם הסמנכ"ל, היא הציצה בשעון: "נגמר לנו הזמן. נמשיך בשבוע הבא מאותה נקודה?". אין קץ להתעללות. "את לא יכולה לעשות לי את זה!", זעקתי. "תגידי לי מה לעשות!", ציוויתי עליה. "בואי תגידי את מה את חושבת", היא החזירה את הכדור אליי בקול שליו. "בואי ככה תחשבי על זה ובשבוע הבא נסתכל על זה ככה בזכוכית מגדלת". אחרי שלוש שנים של 450 ₪ כל פגישה, זה מה שיש לה להגיד לי???  

לא הסכמתי לעמוד בסבל ופעלתי בלי לחשוב. 43* בסלולארי וטלפון לשחר נראו לי כמו מזור אולטימטיבי לכל מצוקותיי. מצד השני שמעתי “stop it!” מצחוקק של האמריקקית הכלבה ואז hello”?" מתקתק. ניתקתי וברוב ייאוש התיישבתי על ספסל לצד הומלס מצחין עם שקיות. הוא מלמל משהו ברוסית, לגם מהוודקה הזולה שלו, הסתכל עליי ונהם משהו. שמתי לו עשרה שקלים וברחתי. חשבתי לעצמי שלי לפחות יש איפה לגור ואיך לשלם לטיפול. שבוע הבא יגיע מהר והפעם אדרוש מהפסיכולוגית לברר מה הסיפור שלי עם גברים. 

www.cupid.co.il