מעולם לא אובחנתי כבעלת הפרעת אישיות גבולית (בורדר-ליין בעגה הטיפולית), אבל מאז שאני אצל רבקה (הפסיכולוגית הצמודה שלי מזה 3 שנים), אני כוססת ציפורניים באובססיביות-קומפולסיביות עד לפגישה הבאה, תוך ציפייה לא ריאלית שהיא תציל אותי מעצמי.    

אחרי הסשן הקודם בו הודיעה לי בלאקוניות שנגמר הזמן בטרם קיבלתי ממנה פידבק, הבנתי שאין לי מנוס אלא לעשות עבודת הכנה לפני הפגישה הבאה. את 50 דקות החסד אנצל הפעם כיאות ואולי אצא עם תובנה מספקת באשר לניהול הקלוקל של חיי האהבה שלי. כמו שאומר ירמי קפלן - משהו חייב להשתנות לפני שעוד מישהו ייפגע. לזכותה של רבקה אומר שהיא סייעה לי לדבוק באולטימאטום שהצבתי לאורן האקס. רוב הפגישות היא הנהנה (ואילו היה לה זקן, בוודאי היתה מלטפת אותו תוך כדי), אבל שוב ושוב חזרה ואמרה שנראה שהחלטתי ועם זה ננצח. אחרי שהושלמה המשימה, היא קנתה את אמוני לעד. 

"אז מה שלומך?", היא פתחה בפגישה הבאה. "בסדר. ואת?", החזרתי לה את הכדור. היא חייכה כמו שהיא תמיד מחייכת, כאילו התפלאה שמישהו בכלל מתייחס לקיומה. "אין תלונות. שנמשיך מאיפה שהפסקנו?", אמרה ברכות הכל-כך אופיינית למקצוע. איך הכל כל כך טוב אצלה או שמא גם היא בטיפול?  "התקשרתי לשחר אחרי הפגישה הקודמת", אמרתי לה. "מאיזה מקום זה בא?", שאלה. "חשבתי שאולי הוא שינה את דעתו, אבל אז החברה החדשה-ישנה שלו ענתה לי". "ומה זה עשה לך?", עוד ביטוי מעצבן. "עשה לי רע", אמרתי, "אבל לא הייתי מסוגלת לעצור את עצמי..". היא ביקשה שאתאר לה מה היה קורה לו לא הייתי מתקשרת. "הייתי משתגעת", עניתי בלי היסוס. רבקה הוכיחה לי שגם ככה אני לא בדיוק רגועה.  

הסתכלתי בשעון. נותרו 10 דקות עד סוף הפגישה. "אז מה לעשות?", נפנפתי בידיי. "נסי להשהות את הזמן שבין הצורך לפעול ובין הפעולה עצמה. בכל פעם שתרגישי שאת לא יכולה להתאפק, נשמי עמוק, עשי לך טבלה של רווח והפסד ואז תחליטי. תפעלי מתוך החלטה ולא מתוך אימפולסיביות", סיכמה רבקה. היא טפחה על משענת הכורסה וכמו בכל שבוע, נפנפה אותי באלגנטיות: "טו....ב עינת, שבוע הבא אותה שעה?". לכאורה, אחיתופל יכול היה לתת לי עצה טובה יותר, אבל אני הייתי מוכנה לנסות הכל בשלב זה. מבלי שידעתי איך עושים את זה, יצאתי מרבקה עם החלטה להרפות שכן האופציה האחרת היתה להיכנס ללופ שימיט עליי אסון רגשי. 

בעודי מרוצה מהפגישה ומעצמי, הגעתי הביתה ומצאתי בתיבת הדואר מכתב. הפעם זו לא היתה התראה מרשות השידור, תפריט משלוחים מ'דיטה' או דו"ח בזבוזים בויזה, אלא מעטפה לבנה עם שמי מקדימה ושמו של שחר מאחור. תפילותיי נענו (או שלא)?