כשראיתי בתיבת הדואר מכתב משחר, לא ידעתי מה לחשוב. לרגע קיוויתי שזה יהיה מכתב אהבה, אבל מיד התעוררתי מהפנטזיה והכנתי את עצמי לקלוז'ר של הקשר שלא ממש הספיק לנבוט.

 ---

 "יקירתי (לשעבר?) / נפשי התאומה / הסטוץ המוצלח בחיי הבוגריםאו בקיצור...היי, עינתי, מה שלומך? 

אני בדרך כלל לא איש של מילים, את יודעת, ולכתוב על דף נייר זה משהו שלא עשיתי בערך מאז התיכון (אם לא מביאים בחשבון את החשבון בננוצ'קה). אבל יש דברים שבשבילם שווה להתאמץ; יש דברים שמצדיקים שינוי של הרגלים. ואת, עינת, עונה להגדרה הזו בדיוק: לכן אני כותב לך מה שלא ידעתי להגיד. כי עד עכשיו לא התאמצתי מספיק, המשכתי לדשדש בשגרה הילדותית שלי, לא ניפצתי את חומות המגן של הרגש, מתוך הרגל מחוספס של ברמן תל אביבי 'איני' שרגיל כביכול להיענות נשית נלהבת מצידו השני של הבר.  

לקח לי זמן להבין את זה (נדמה לי שזו את שאמרת לי שהזמן הוא אולי מרפא לכל דבר, אבל למי יש זמן לחכות עד שהוא יעבור), אבל עובדה היא שבפעם הראשונה אחרי שנים של שיממון רגשי, התעורר בי משהו בפנים. בפעם הראשונה מזה זמן התקשרתי לבחורה מיוזמתי אחרי מה שנראה כסטוץ חד פעמי שהתחיל בבר, בפעם הראשונה אי פעם הייתי מוכן לפגוש את ההורים של מישהי שאני יוצא איתה...  לפני שבועיים, ביום הזיכרון, שמעתי ברדיו שיר שנקרא "הוא לא ידע את שמה", ויש שם משפט "והוא שאל האִם, והיא אמרה זוכרת, וכה דיברו שעות איש לא יידע על מה".

נזכרתי בשיחות שלנו על מוזיקה ועל אלכוהול ופוליטיקה וכדורגל (למרות שלא הבנת שום דבר בשני הנושאים האחרונים) – והייתי בשוק שנזכרתי דווקא בזה – בשיחות. זה הוכיח שזה לא רק הסקס ולא הריגוש הרגעי, אלא שפשוט... פשוט זו את. ופחדתי. לא הבנתי את זה, אבל פחדתי שאני נכנס למשהו שגדול עליי רגשית ובגלל שמתחת לברמן הקוּל מתחבא ילד חסר ביטחון, כשרעדה הקרקע מתחתיי ברחתי אל העוגן המוכר – מישל. כן, פעם אהבתי אותה. היה לי טוב איתה, אחר כך רע ונשארתי תקוע ואת אמרת לי את זה בעצמך וידעת למה אמרת.

אבל הייתי צריך כנראה להרגיש את זה בעצמי והייתי חייב לתת לזה עוד צ'אנס (את יכולה להבין לפחות את זה, אחרת הרי לא הייתי סולח לעצמי ולא הייתי ממשיך הלאה עוד הרבה זמן). הייתי איתה  שוב יחד כמה ימים, וזה היה ממש רע. וכל הדברים האלה שכתבתי קודם, שנזכרתי בהם - ההתחלה שלנו והטלפון שהתקשרתי והשיחות הכיפיות שלנו וכולי – הכול חלף לי מול העיניים והבנתי שזה געגוע. וכל זה קרה לי כשאני לידה, וסליחה שאני מזכיר אותה כל כך הרבה אבל זה כדי שתביני שעבר עליי תהליך של התבגרות שפשוט התממש לי מול העיניים: ראיתי את החיים הקודמים שלי מולי, תוקעים אותי וקטנים על המידות שלי, והגעגוע שלי אלייך היה השחרור שלי מכל זה. ואז נזכרתי , ואני מתכווץ גם עכשיו כשאני כותב את זה. נזכרתי בהיעלמויות שלי וברמיזות עם כפל המשמעות ששיגרתי אלייך והתחושה שהשארתי אצלך שאולי זה רק סטוץ וההערות על הידידים שלך וכל הבלבול הזה שיצרתי.

גם אם לא התכוונתי לרע אלא להיפך, וגם אם הכול נבע מפחד ובלבול וילדותיות – על כל זה אני מבקש סליחה ומקווה שהמכתב יעזור במשהו לשפר את הרושם שהשארתי. קודם כל חשוב לי שלומך ואני מקווה שהכול בסדר אצלך. אם לא בא לך יותר לדבר אתי זה לגמרי מובן. וגם אם לא הגעת בכלל לסוף המכתב או שהדף של המכתב משמש כבר כמצע לפיפי של הכלב במרפסת, גם זה מתקבל על הדעת.  אבל אולי, בכל זאת, יש סיכוי שניפגש ונפתח דף חדש? יש לי הרגשה שנוכל לכתוב עליו הרבה פרקים חדשים ביחד...

באהבה, שחר". 

www.cupid.co.il