חופשה זוגית זו נקודת ציון ביחסים. תמיד עולה השאלה מתי כדאי לעשות את זה ולשם מה. הצימר הראשון בדרך כלל מתוארך 2-3 חודשים לאחר ההיכרות. בשלב זה כבר יודעים שהקשר קצת פחות חולף מקודם ומוכנים לבדוק את יכולת ההישרדות של שני הצדדים ביחד. עם כל ההתרגשות שבדבר צצות גם תהיות האם הפרק הזה ביחסים ייגמר בהדחה או יעבור לשלב הבא.

בחמישי בבוקר, שחר הברמן בא לאסוף אותי. אנחנו עתידים לבלות 3 ימים רצופים, 24 שעות ביחד. מה אם נגלה שהקליק בינינו הוא פיקציה? מה אם נשתעמם זה מחברתו של זו או נימאס אחד על השני, רחמנא ליצלן? בעודי שמחה-חרדה, שחר פצח בשירת "היכנסי כבר לאוטו וניסע" של מאיר אריאל. סימנים ראשונים לטעם מוסיקלי דומה. זו התחלה.

במקום לחטט בעבר או לפנטז על עתיד, שרנו ממעמקי נשמתנו וצחקנו על הזיופים ההדדיים. שחר הודיע לי שאוכלים א.בוקר בבת שלמה, מבלי שידע עד כמה אני אוהבת גבינות. קניתי אלף סוגי גבינות ויצאתי בנזק של כמה מאות שקלים. כמו כל פעם שאני שם – הצהרתי שיום אחד אקנה שם בית. Yeah right...

הצימר ממוקם מול הנוף הכי יפה בעולם. שיא השקט, שיא הרומנטיקה, ג'קוזי, מיטה ענקית, ערסל ומרפסת פרטית. טרם הספקנו לפרוק ושחר כבר התנפל עליי. קצת ג'קוזי, עוד קצת סקס ובערב – הרבה יין עם הרבה גבינות שקניתי ולקינוח –סקס. למחרת, שחר העיר אותי. ארוחת הבוקר הגלילית חיכתה לנו על השולחן במרפסת בתוך סלסילה גלילית. חביתה עם עשבי תיבול, לחמניות תוצרת בית, ירקות טריים, עוד קצת גבינות, ריבת חבושים תוצרת בית ולימונענע. היה טעים לאללה, אבל מה גלילי בזה? נו שוין.

מיד אחרי האוכל, שחר הודיע לי שיוצאים לטיול רגלי. ככה זה כשיש לך חבר מושבניק מיטיב לכת. אלה היו 5 שעות של עינוי סיני בשביל יצור אורבאני שכמותי, שלא יודע להעריך נחלים, נקיקים ופרחים. שיחקתי את עצמי גיבורה והשמעתי קולות התפעלות מתוך הזדהות. משום הכאבים בשרירי התאומים שפיתחתי לאורך המסלול, הצעתי שנחל לחוף אכזיב לנוח קצת מהמסע. נזרקנו על החוף עד השקיעה, מצאנו מסעדה קטנה ונחמדה ושבנו לצימר רצוצים אך מרוצים.

למגינת ליבי, ביום שאחרי היה הצ'ק אאוט. הכל היה כל כך מושלם ורציתי שהחמשוש הזה לא ייגמר לי לעולם, אבל מה לעשות?! החיים קשים וצריך לקחת בחשבון גם את הפקקים. 10 דקות אחרי שעזבנו את הישוב השקט הזה, ראיתי שלט לגן עדן: "בגדי מעצבים ב-50%". מזל ששחר חזר אליי, מזל שנסענו לצימר, מזל שאני אוהבת בגדי מעצבים ורק חבל שאין לי כסף. העובדה המצערת הזו לא עצרה מבעדי והתחלתי ללחוץ על שחר לפנות ימינה אל עבר החנות. "נו, זה יהיה קצר. אני מבטיחה", התחננתי. "בשביל זה נסענו עד לפה? תקני בתל-אביב", הוא התחיל להתעצבן. "אבל זה 50%...", ניסיתי לרכך אותו. שחר התפרצף. הוא שכח שהוא נפל על צפונבונית שבגדים עושים לה את זה יותר ממי נחל מפכפכים. "אני הסכמתי לטיול הרגלי. תבוא לקראתי...פליז...", אמרתי בקול מתקתק וליטפתי לו את הפנים תוך כדי. לפעמים אני עקשנית כמו ילדה בת 4. שחר שיחרר אנחה כבדה ופנה ימינה בלית ברירה.

כמו רוב הבנים, הסתבר לי שגם שחר לא סובל קניות. בשבילו זה בזבוז כסף וזמן והוא לא מבין למה צריך יותר מחולצה אחת בארון. הוא השתרך אחריי בחוסר חשק, בעוד אני התרוצצתי בין המתלים. "מה אתה אומר, ממי, שחור או לבן?", ביקשתי עזרה. "מה זה משנה? אני באמת לא מבין בדברים האלה", ניסה לנפנף אותי. "אני מעדיפה את השחור, אבל יש לי משהו דומה לזה. נו...?", משכתי לו בחולצה, אפרופו ילדה בת 4. "תשאלי את המוכרת. אני בחוץ ותעשי את זה מהר", קבע בנחישות שלא הכרתי. האם זו הבאסה הראשונה בחמשוש הזה? לקחתי את הלבן, עוד חצאית צבעונית וכמה תכשיטים ושילמתי ב-5 תשלומים. שחר היה בעיצומה של שרשרת סיגריות. "תודה. איזה חמוד אתה שחיכית", ניסיתי לתפוס את מבטו שהלך בצורה בלתי רצונית לכיוון השני.

עד פוריידיס שתקנו. במחשבה שנייה, אולי זה לא היה שווה את זה. מה שפילח את השקט התעשייתי היה צלצול הטלפון שלו בדיבורית. "איפה אתה?", שאלה אמא שלו במבטא רומני קל. "בדרך חזרה הביתה ממנות", ענה באדישות. "מנות? מה עשית שם? עם מי היית? היה נחמד?", חקרה. כל כך מזכירה את אמא שלי... תהיתי לעצמי איך הוא יענה לשאלה: עם מי היית. "עינת. את לא מכירה", אמר לה בלקוניות. יכול היה להיות יותר גרוע - לפחות הוא לא אמר ידידה או מכרה. "נו, אז אולי תקפצו להגיד שלום ונכיר? גם ככה הכנתי לך ריבה וזה על הדרך". "טוב, אולי. נראה. אדבר איתך", התבלבל. הוא שאל אותי אם מתאים לי לבוא, למרות שהוא יודע שזה מעיק. "ברור", ששתי אליי קרב עם ההורים. 

www.cupid.co.il