לא היתה להם ברירה. הם נסעו לבקר את סבתא ברטה בבית אבות וקיוו שהיא עדיין מדברת לעניין. הם חיכתה להם, יושבת על כסא גלגלים בלובי הכניסה ומשוחחת עם עצמה. כשזיהתה את דרור נכנס בדלת הזכוכית, נופפה לו בידה וחייכה חיוך ענק, מושקע מאוד, למי שהתבונן בו מההיבט הדנטלי. גונק עמדה צעד אחד מאחור. 

"אוי... אייניקעל! טוב שבאת. מי זאת הבחורה?"

"תכירי, סבתא. זאת גונק!"

"יופי, זיסעלע. סוף סוף חברה. שיהיה לכם הרבה מזל."

דרור רצה להגיע מהר לעניין שלשמו באו.

"תגידי, סבתא, איך היה השם משפחה של סבא לפני שהוא עיברת?"

"נו...." אמרה סבתא ברטה, "בדיוק כמו זה הצבע. כחול." היא הצביעה למעלה. "צבע השמיים - הימלפרב."

"אז הוא היה אנרכיסט? והוא כתב ספר?" דרור כמעט זעק בכאב.

"יכול להיות, היו לו פילוסופיות שהוא היה פתאום אוהב לחשוב ולדבר... ככה... במיוחד שאני אקשיב לו, במיטה, לפני שהולכים לישון. אבל בסך הכל הוא היה איש פרקטי. מה שקוראים יקה, זה בדיוק הוא. ככה הוא היה גם בעבודה וגם במשפחה - איש באמת טוב. והוא מאוד אהב אותך."

"והספר הזה שהוא נתן לי מתנה כשרק למדתי לקרוא, הוא כתב אותו?"

"אני לא חושבת שהוא כתב ספר. בטח הייתי יודעת." אמרה סבתא ברטה.

 דרור היה חיוור וסנטרו רעד.

"אני מרגיש דברים." הוא פנה לאט לגונק. "הרבה דברים ביחד, באותו זמן, ואת רובם אני לא מכיר. אני חושב שאני רוצה לבכות."

"תרגיש חופשי." היא אמרה לו.