בואו נעשה הסכם. אני עומדת לספר לכם סיפור. אתם תקראו אותו. עד הסוף. או עד האמצע. יהיה מי שיבחר להגיב. יהיה מי שלא. יהיו כאלו שינחרו בבוז וכאלו שמייד ימחקו או יוסיפו אותי לרשימת החברים.
אני כועסת. כועסת על הדרכים שבהם אנחנו הולכים לאיבוד. כועסת על הדרכים בהן אנחנו כנערות וכנשים מתפתות לאבד את דרכנו. את המצפן שלנו. מאוד קל להאשים נערות שבחסות האלכוהול או בחסות האווירה המשוחררת מצאו את עצמן בסיטואציות בהן מאוד קשה להפסיק. מאוד קל לחשוב שמדובר בילדות "רעות" , לא מחונכות, ללא גבולות, פורקות עול... ומצד שני.. האם אנחנו לא חיים בחברה פורקת עול? ומה קורה עם הצד השני? מה עם האחריות של הגברים בסיפור הזה? קל לבוא ולהציג גברים כדבר טורף ואלים, כזאבים אכזריים שלנצח ולבטח ינסו לעטות על עצמם עור כבשה. אך יש בדרך זו דבר מסוכן מאוד. שהרי זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה... אם כולם כאלו איומים אזי גם אחי.. ואבא שלי.. מה, גם סבא שלי? וחוץ מזה, הרי התוצאה הישירה של ההפחדה- כל הגברים הם.. היא בדיוק התוצאה ההפוכה, קרי: לי זה לא יקרה... דבר שיכול להוביל בדיוק לשאננות...
בסדר, בסדר, הנה הסיפור שהבטחתי. ילדה אחת, לא נראית רע מדי אבל גם לא יפה מדי (או לפחות כך היא תופסת את עצמה) פוגשת נער אחד. היא פוגשת אותו במסדרונות האפלים של כיתות בסיס צבאי בו היא, כמה מפתיע, סוג של מפקדת שלו. היא צעירה ממנו, בדרגה נמוכה יותר אך... מעליו בתפקיד. מהשנייה הראשונה ישנה אש. אך הניצוץ אינו מתודלק. הילדה שלנו, נערה מבית טוב,שסיימה את הקורס הצבאי בהצטיינות, בגרות מלאה ובלה בלה בלה יוצאת לקורס קצינות. היא חוזרת לבסיס להשלמה החילית. היא פוגשת בו שוב אי שם בינות לספריה ולחדר האוכל והם מדברים ומדברים. הילדה מסיימת את הקורס. כל המשפחה מצפינה לבסיס והמוכשרת שלנו מתעתדת להגיע לתפקיד נחשק ונכסף. הנער לא יוצא לה מהראש. כן היא יודעת שנערים כאלו היו... ונערים כאלו באים מבתים ... אבל היא יודעת בפנים, שהפער בין שניהם הוא רק תוצאה של נסיבות החיים, הוא אינטליגנט, סקרן, אוטודידקט וילד טוב בפנים. היא מחליטה לעשות צעד אמיץ. צעד יומרני. היא כבר לא סוג של מפקדת שלו. הוא כבר לא סוג של פקוד שלה. היא מרימה את הטלפון ומתקשרת לקיבוץ בו הוא גר. תושייה לא חסר לה לילדה ותוך עשר דקות השיחה מתחברת. "חיכיתי לשיחה הזו". הוא מזהה את הקול וממיס את ליבה. כעבור מספר ימים היא על האוטובוס עם חברתה הטובה. צפונה. בהתרגשות.אך גם בסודיות... שהרי אין זה דבר מקובל במחוזותינו לעשות כך- פעם הייתה סוג של מפקדת.. פעם היה סוג של פקוד. האוויר הטרי של הצפון משכר. מגיעים לחדר, פורקים ציוד. החברה הטובה נרדמת לה והשניים מתרגשים אחד מהשני. גילוי מדוד. הריח. הטעם. היום ממשיך לו וצופן בחובו התרגשויות. הערב מגיע. הלילה מגיע. חבורות של נערים ונערות עולים לרגל. הארונות נפתחים משקאות נזרמים החוצה. וויסקי, ארק, וודקות, מוסיקת הטראנס מחרישת אוזניים. כל אחד מחזיק סיגריה מגולגלת. איזו מגולגלת? היא שואלת. מגולגלת מבלבלת.. מבלבלת ממסטלת.. הסיגריה הופכת לבאנג אימתני והחדר מתמלא בריחות מעקצצים. רגע, היא חושבת בינה לבין עצמה, אז ככה נראה באנג... הם מציעים לה. היא מסרבת בנימוס. היא הרי קצינה בצה"ל. החברה הטובה מפקדת בצה"ל. לא. לא קצינה, אך היא כבר בעניינים וביד מיומנת מג'אנגלת בין הבוף לכוסית הוויסקי ונהנית. הילדה שלנו מרגישה מוזר. היא נהנית ולא נהנית. רועש לה מדי. שקית קטנה נולדת לחלל האוויר. כדורים קטנים. כמה מתחת לכל לשון. הם מציעים לה. היא מסרבת. כמה מגוחך היא מרגישה כל פעם לסרב בנימוס. הירח כבר עלה מזמן והחברים מתחילים להתחלק למכוניות. מסיבת טבע. היא עולה לרכב. ומה? תישאר לבד בבית הזה של האיש הזה בקיבוץ הזה בצפון הארץ הזה? די כבר להיות כבדה, נושפת חברתה הטובה אדי אלכוהול. הם יוצאים. הם רוקדים. הם מתחרמנים. קצת יותר מדי לטעמה. הוא משעין אותה לא בעדינות במיוחד על מכסה המנוע. היא אומרת לו שהוא שיכור. הוא אומר לה שנכנס יין יצא סוד. האוויר הקריר מרחיק מחשבות ממנה. לא היא לא שותה. היא מסוגלת לרקוד עד הבוקר, אפילו יומיים רצוף, כי היא פשוט כזו. שמחה כזו ומחייכת כזו. אה כן. וגם סקסית כזו. השחר עולה וכולם מגיעים חזרה לקיבוץ. החברה כבר מזמן נזרקה על הספה. והם. הולכים להתקלח. פתאום הכל נקי. רק המבט בעיניים שלו לא נקי. הכל מזוגג. הם מגיעים למיטה. הם נוגעים. נעים להם. ואז היא שואלת אותו שאלה פשוטה: יש לך קונדום? הוא עונה לה תשובה פשוטה: לא הוא מספר לה על כל המתנדבות שהוא שכב איתן. היא בכלל לא תכננה לשכב איתו אבל היא זורמת. זה בסדר לזרום. אבל לא בלי קונדום. היא אומרת לו שהם לא יכולים לשכב בלי קונדום. הוא מהנהן. הם יכולים להמשיך וליהנות. אבל הם לא יכולים לשכב בלי קונדום. הם ממשיכים לגעת. בבת אחת הוא הופך אותה בלי הודעה מוקדמת. הוא מצמיד את ידו על גבה. מונע ממנה לזוז.הוא מכאיב לה.
לרגעים נדמה שהזמן עצר מלכת. הכאב יצק קור של קרח מקפיא שלא מאפשר לזוז או לצעוק או לשאול או להתנגד או ליהנות או... כשזה נגמר, הנשימה החלה חוזרת. פתאום נשמעו חזרה קולות הציפורים המצייצות את הבוקר. הרוח בעלוות הדשא. זה מכה בה. היא לא קפאה לגמרי. היא לחשה כמעט בלי קול: תגמור בחוץ. הוא מתיישב על המיטה. הוא מליט את תלתליו הקצרים בידיו. הוא בוכה. הוא מרים את הראש ואומר: אנסתי אותך. הוא מרים את הראש ואומר: אנסתי אותך. הוא מרים את הראש ואומר: אנסתי אותך. היא אוזרת עוז להביט בו בעיניו ובפעם הראשונה העיניים שלו צלולות לחלוטין. אין כתם בהן.
אם רק הייתי יכולה להיות שם אז בשביל הילדה הזו. אם רק הייתי אז יכולה לעזור לה לזהות סימנים. ללמד אותה לסמוך על תחושת הבטן שלה. להזהיר אותה שריגושים עלולים להיות כואבים. אם רק הייתי יכולה ללמד אותה לא להאשים את עצמה שנים על גבי שנים על גבי שנים. אם רק הייתי יכולה להגיד לה שאפשר לטעות בשיפוט. אם רק הייתי יכולה להגיד לה שהיא אהובה כמו שהיא, רצויה, יפה, מצחיקה, חכמה, מקסימה. בלי לקבל אישור ממישהו שריגוש וסכנות הם חלק ממנו... אם רק יכולתי להסתכל לה אז בעיניים.
הילדה הזו היא אני. |