"הוא באמת בכה?" שאלה לוטי הגותית כשישבו על הספסל הקבוע שלהן בגן.

"כן," ענתה גונק תוך שהיא מסיימת לאכול תפוח, "הוא התייפח לי על הצוואר והרטיב לי את החולצה."

"נו, ומה עכשיו?"

"עכשיו הוא שבר כלי. הרוס לגמרי. מקווה רק להמתת חסד."

"אולי שהוא ילך לפסיכיאטר שלי שייתן לו תרופות?"

"מה ההיגיון?" תמהה גונק, "כל החיים הוא היה אטום רגשית ולא היה לו טוב עם זה. עכשיו הוא כבר מרגיש משהו סוף סוף, אז שהוא ילך לרופא שייתן לו כדורים נגד רגש?"

הן שתקו וחשבו ואז הגותית העלתה שאלה מעניינת: "זה שיש לך תינוק בבטן, זה לא נחשב בעצם לאקט חתרני?"

"זאת באמת שאלה מעניינת," אמרה גונק. "אפשר להגיד שכן," גונק לא היתה בטוחה. אחרי הכל, לא מזמן התבשרה על ידי משרד התוחלות שהיא לא מיועדת להפריה. "אני מאמינה שזאת תקלה שלא קרתה באשמתי."

"בכל זאת אני רואה פה איזה צדק פואטי." אמרה לוטי הגותית.

"איך?" שאלה גונק וכיוונה את שארית התפוח לזריקה ארוכה.

"אולי יש לך תינוק אנרכיסט כי האבא שלו הוא אנרכיסט!" מחאה לוטי כפיים.

"מה זה אומר?" עקבה גונק אחר העצם הטס באוויר, "שהוא יהיה יותר גדול אז הוא לא יסכים ללכת לצופים?" היא צחקה קצת אבל מייד התעשתה. דאגה גדולה עדיין רבצה עליה. "את יודעת, הוא לא ביטל את הטיול לחציית הגבול. להפך, עכשיו הוא מאמין שהוא חייב לעשות מזה אירוע תקשורתי גדול, והוא קבע אותו לעוד שבוע."